<h1>פירוש רבינו יהודה אלמדארי על כתובות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
בתולה נשאת ביום הרביעי, תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא. שפעמים בשבת, אבתולה קאי ובשני ובחמישי אחת מעשר תקנות שתיקן עזרא בבבא קמא בפרק מרובה ולכך תקנו שתנשא ברביעי שאם היה לו טענת בתולים ישכים לבית דין בעוד כעסו עליו שמא יתפייס ותתקרר דעתו ויקיימנה ושמא היא זינתה תחתיו ונאסרה עליו כדילפינן מונסתרה והיא נטמאה דמתוך שהוא משכים לבית דין יתברר הדבר כשיצא הקול שמא יבואו עדים ואעפ"י שכשאינו מוצא לה בתולים אינה נאסרת עליו אם לא באשת כהן או בקבל בה אביה קידושי פחותה מבת שלש שנים ויום אחד מכל מקום בעינן שלא תתקרר דעתו אפילו באשת ישראל שמא יתברר הדבר על ידי עדים שיבואו ובגמ' פריך ותנשא באחד בשבת.
גמ'. ועכשיו ששנינו שקדו, ובשביל תקנה זו הוא מעוכב מלכנוס באחד בשבת. מעתה אותה ששנינו, כולה רב יוסף מסיים בה משמא דנפשיה ומסבריה. שקדו, כמו הוי שקוד ללמוד כלומר חזרו ומיהרו. הגיע זמן ולא נישאו, לקמן בפרק אעפ"י תנן נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבע הבעל והזהיר על הנשואין לפרנס את עצמה בתכשיטין ולאלמנה ל' יום הגיע זמן זה ולא נישאו לחופה ובגמ' מפרש שעיכב הבעל. אוכלות משלו, שהבעל חייב במזונות אשתו מתקנת בית דין כדלקמן בפרק נערה. לפיכך, הואיל ולימדני ר' שהמעוכב מחמת אונס אינו חייב לזונה. חלה הוא וכו' או שפירסה נדה, בין בשעת וסתה. כמשנה אחרונה, בפרק אעפ"י. ממאי דאמרינן בענין נדה מתוך שאינו יכול לכנוס אינו מעלה לה מזונות שמעינן שהנדה אין מכניסין אותה לחופה משום דחופה הראויה לביאה בעינן וכך אנו נוהגין וכך הורו הגאונים ז"ל אבל לקדש מותר לקדש את הנדה ולברך ברכת אירוסין שהרי הוא מובדל ממנה ואין הקדושין תלויין בשמחה ולא בביאה שהרי הבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה ועוד בברכת אירוסין אנו אומרין ואסר לנו את הארוסות וכך הורו הגאונים ז"ל.
<h2>דף ג.</h2>
שבתי דינין קבועין בכל יום, כלומר שקביעות כל הימים שוה. דטריח ליה, אם טרח לפני השבת ותיקן צרכי סעודה כונסה בא' בשבת או בשני בשבת אבל אי לא טריח אינה נשאת אלא ברביעי משום שקדו. רבנו יוסף בן מגש ז"ל, ושמעינן מינה דהיכא דאמר חתן לא טריחנא אנא ולא מידי אלא כניסנא לה בלא סעודה וקרובי הכלה קא בעו למעבד (חתן) סעודה דלאו כל כמיניה דחתן לאכנוסי לה בלא סעודה דהא תקנת חכמים היא ששקדו על תקנת בנות ישראל הלכך כייפינן ליה עד דטריח ועביד סעודה כמנהגא דמדינה ולפום מאי דחזי לדידיה ולדידה וכענין ההיא דאמרינן התם עולה עמו ואינה יורדת עמו ומעשים בכל יום לפני רבנו הגדול זצ"ל וכך היה מורה וכך אנו מורין אחריו עד כאן דבריו זצ"ל.
<h2>דף ג:</h2>
ויינו מזוג, במים שיראה לשתיה ושוב אינו מתקיים. אביו של חתן או אמה של כלה, דוקא נקט אביו של חתן הוא הטורח בצרכי סעודה אמה של כלה היא המכינה לה תכשיטין לפיכך אם יעבירו [המועד] שוב אין מכין להם והתירו להם להכניס המת לחדר שלא יקברוהו דאם כן חלה אבילות על האבל בסתימת הגולל ושוב לא יוכל לכנוס עד שיעבור האבל. ופורש, ויקברו את המת מיד דכיון דחלה עליו החופה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבלות חילא. ונוהג שבעת ימי משתה וכו' וכל אותן הימים, של ימי משתה ושל אבלות. הוא ישן בין אנשים וכו', ואין מתיחדין זה עם זה שמא יבעול ואבל אסור בתשמיש המטה כדילפינן באלו מגלחין ואף בשבעת ימי המשתה שהן כרגל נוהג הוא אבלות שבצנעה דהיינו איסור תשמיש כדלקמן. וכן מי שפרסה אשתו נדה, בכניסתה לחופה ולא בעל כדלקמן הוא ישן וכו'. ואין מונעין, בשביל האבלות אין אוסרין עליה תכשיטיה שלא תתגנה על בעלה. כל ל' יום, ואעפ"י שהן אבילות לשאר בני אדם וכל שכן מל' ואילך. דליכא איניש דטרח, אם יפסידו מה שהכינו. שנתן מים על גבי בשר, שוב אינו ראוי למכרו במקולין. בכרך, שכיחי אינשי טובא ויש קופצין הרבה. הא דרב חסדא, דמפליג בין נתן ללא נתן, דמפקא מכרך ומפקא מכפר, מוצאה מכלל כרך ומוצאה מכלל כפר גדולה מכפר וקטנה מכרך, ובגמ' מסייע לרב חסדא מברייתא דבנתן מים על גבי בשר עסיקינן.
<h2>דף ד.</h2>
מסייעא ליה, הא דקתני דאסור בתשמיש המטה בשבעת ימי המשתה שהן לו כרגל. שבצנעה, שאינו ניכר לבריות שהוא אבל בכך.
לא שנו, דאין נאמנין להתיחד. אלא כשלא בעל, דתקיף ליה יצריה. אבל בעל אשתו ישנה עמו, דכיון דנדה חמירא אי בעל מהימן עלה דלא אתי לזלזולי באיסור כרת, ובגמ' מקשי והא וכן קתני ומתרץ הכי קאמר וכן מי שפרסה אשתו נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים וכו'.
<h2>דף ד:</h2>
אבל חתן שמת חמיו או חמותו בין בעל בין לא בעל וכו', אע"ג דבעלמא אבלות חמירא ליה לא אתי לזלזולי בה ואין אבל אסור להתיחד עם אשתו בין באבלות דידיה בין באבלות דידה אבלות דהכא (כגון) [כיון] דאקילו בה רבנן דנוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות אתי לזלזולי בה.
<h2>דף ה.</h2>
ונבעלת בחמישי, משתחשך ברביעי ויכנס ליל חמישי. ברכה לדגים, פרו ורבו ומלאו את המים וגו'. הואיל ונאמרה בו ברכה [לאדם, פרו ורבו ומלאו את הארץ.] למחר משכים לאומנותו, ובגמ' בעי מאי איכא בין ברכה לשקדו איכא בינייהו אדם בטל למאן דאמר ברכה דאדם עדיפא אין נבעלת בחמישי למאן דאמר שקדו נבעלת בחמישי דהא לא ישכים לאומנותו דאין לו אומנות, אי נמי יום טוב שחל להיות ערב שבת משום ברכה איכא משום שקדו ליכא. בגמ' תניא לא יבעול לא בערב שבת ולא במוצאי שבת ופירשוה בגמ' משום גזרה שמא ישחוט בן עוף כלומר שמא לא תספיק לו סעודה שעשה לשושבינים ולבני חופה בשעת הכנסתה לחופה ומשום טירדא ובושת שמתבייש שוחט בן עוף אחר שקדש היום או קודם שיצא שבת כדי שישלים הסעודה על זה גזרו שלא יכנוס לא בערב שבת ולא במוצאי שבת שמא יבוא לידי חילול שבת.
<h2>דף ה:</h2>
איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת, כלומר הדם מיפקד פקיד כמו פקדון כנוס ועומד ואינו נבלע בדופני הרחם להיות יציאתו על ידי חבורה אלא שהפתח נעול בפניו ופותחין לו ויוצא או דילמא חבורי מיחבר כלומר דם בתולים היוצא על ידי חבורה הוא בא שהדופן מתפרק מחברו. והלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת, אמר רבנו יוסף בן מיגש ז"ל מסתברא לן דדוקא היכא דכנס מיקמי ערב שבת ונתאחר מלבעול עד השבת דליכא למיחש שמא ישחוט בן עוף דהא מיקמי הכי כנס ומשום הכי מותר לו לבעול בתחלה בשבת אבל לכנוס ערב שבת ולבעול בשבת אסור משום האי גזרה.
<h2>דף ז.</h2>
אתפסוה מטלטלי, תנו לה מטלטלין תחת ידה במשכון לשעבוד כתובתה עד שיכתבו שטר כתובה בשעבוד קרקעות.
<h2>דף ז:</h2>
טעונה ברכה, ברכת חתנים. כל שבעה, לקמן מפרש כשבאו פנים חדשות מברך כולן כל ימי המשתה ואי לא מברך חדא. דליכא בתולה דבצירא משבעה, לברכה. רבנו יוסף ז"ל נקיטינן השתא מיהא שמעתא דכל בתולה בין נשאת לבחור בין נשאת לאלמון טעונה ברכה ושמחה כל שבעה כדאמרינן הכא לענין ברכה ליכא בתולה דבצירא משבעה ואמרינן נמי התם ונוהג שבעת ימי משתה אלמא בתולה לא בצירא משבעה ימים בין לברכה בין לשמחה ולענין אלמנה אם נשאת לאלמון טעונה ברכה יום אחד וג' ימים שמחה ואם נשאת לבחור טעונה ברכה שבעה ושלשה ימים שמחה ואם תאמר לענין בתולה שנשאת לאלמון מאן לימא לן דטעונה שבעה דלמא אינה טעונה שמחה אלא ג' ימים בלבד דכי היכי דאלמנה שנשאת לבחור טעונה ברכה שבעה ושמחה ג' ימים הם הכי נמי בתולה שנישאת לאלמון טעונה ברכה שבעה ושמחה ג' ימים וזו שאמרנו ליכא בתולה דבצירא מז' יש לומר דבענין ברכה בלחוד היא וזו שאמרנו ונוהג שבעת ימי משתה יש לומר בבתולה שנישאת בבחור הוא הא ליכא למימר דעיקר שמחה ג' ימים לא נאמרה אלא באלמנה כדקתני בברייתא מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי שאם אתה אומר כן למחר משכים לאומנותו והולך לו שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים וכיון ששלשה ימים שמחה לא מצינו אותם אלא באלמנה אין בנו כח לגרוע הבתולה מז' ימים שמחה בין נשאת לבחור בין נישאת לאלמון אלא מוקמינן לההיא דאמרינן ונוהג שבעת ימי משתה בין נשאת לבחור בין נשאת לאלמון ועוד מדאמרינן ליכא בתולה דבצירא משבעה ולא אמרינן ליכא בחור דבצירא משבעה איכא למידק דהאי שבעה דקאמרי הכא בין לברכה בין לשמחה הוא דאי סלקא דעתך לברכה בלחוד הוא אבל לשמחה איכא אלמנה דבצירא מז' ניתני נמי ליכא בחור דבציר מז' דהא בחור שנשא אלמנה טעון ברכה שבעה אלא לאו שמע מינה דהאי ז' דקתני הכא בין לברכה בין לשמחה הוא ומשום הכי לא קאמרינן ליכא בחור דבציר מז' דהא בחור שנשא אלמנה אינו טעון שמחה אלא ג' ימים עד כאן מדבריו.
במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל, על ברכת מקור צריך קהל והיינו עשרה כמו הקהל את העדה אין הקהלה בפחות מעדה ועדה עשרה.
בבית חתנים, כשנכנסת לחופה לנישואין. אף בבית הארוסין, כשמקדשה מברכין כל ברכות חתנים כדמפרש. אמר אביי וביהודה שנו, הא דר' יהודה ביהודה שנו שמתיחד עמה באירוסין כדי שיהא לבו גס בה כדלקמן לפיכך מברכין ברכת חתנים תחלה דתניא במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה.
ואסר לנו את הארוסות, מדרבנן שגזרו על היחוד של פנויה ואפילו ארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה ובברכה כדמפרשינן כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ואדרבנן נמי מברכינן וצונו ואסר לנו כדאשכחן בנר חנוכה. והתיר לנו נשותינו הנשואות לנו על ידי חופה וקדושין, הכי גרסינן ברוך מקדש ישראל ולא גרסי על ידי חופה וקידושין, אמר רב האיי דלא למחתם.
<h2>דף ח.</h2>
והוא שבאו, אל המשתה פנים חדשות בכל יום שלא היו שם אתמול. מאי מברך אמר רב יהודה וכו', נראה בעיני סדר שנסדרו על פסקי זיווג אינן אלא [מאשר] יצר ואילך שאותה ברכה מתחלת לדבר בשניהם אשר יצר את האדם מדבר בזכר והתקין לו ממנו בנין עדי עד היא הנקבה, שוש תשיש לפי שאנו צריכין להעלות זכרון ירושלים על ראש שמחתנו שנא' תדבק לשוני לחכי וגו', שמח תשמח ברכה לחתן וכלה שיצליחו בשמחה ובטוב ואשר ברא לשם כל ישראל ולפי הסדר מתחיל מאשר יצר לפיכך פתח בה בברוך וחתם בברוך כדרך כל ראשי סדרי ברכות ושוש תשיש ושמח תשמח מפני שהן ברכה הסמוכה לחברתה לא פתח בה בברוך שכן תקנו לכל הברכות שסמוכות אחר הראשונה על הסדר ואשר ברא מפני שהיא נאמרה יחידית ברוב ימי המשתה כשאין שם פנים חדשות לפיכך אינה מן הסמוכות והוצרך לפתוח בה בברוך ולסיים בה בברוך אבל שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר אלא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד זכר לחסדי המקום שניהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו ואסיפה זו כבוד המקום היא וברכה זו לכך נתקנה ומשעת אסיפה הוא ראויה לברך אלא מכיון שיש שם על הכוס הזקיקום לסדרם עליה מידי דהוה אברכת בשמים וברכה על האור במוצאי שבת דאמרינן ר' מפזרן וחוזר וסודרן על הכוס ור' חייא מכנסן הואיל ויש שם כוס ולפי שאינה מראש סדר הברכות וכולה הודאה אחת היא לא חתמו בה בברוך מידי דהוה אברכת פירות ומצות וכן ברכת יוצר האדם שתקנוה ליצירה ראשונה של אדם הראשון כדמפרש בגמ' אי למאן דאמר שתי יצירות הוו אי למאן דאמר שתי יצירות עלו במחשבה ובתר מחשבה אזלינן מכל מקום אינה מסדרי מצות הזיווג דהא ביצירה ראשונה אכתי נקבה לא הואי ואם תאמר למה היא באה מתוך שאנו מברכין על יצירה השניה תקנו אף על הראשונה שהיא עקר תחלתו. והתקין לו ממנו, מגופו מצלעותיו. בנין עדי עד, בנין נוהג לדורות וקרי לה בנין על שם ויבן את הצלע. עקרה, ירושלים. רעים האהובים, החתן והכלה שהן שני רעים האהובים זה על זה. כשמחך יצירך, כמו ששימחתה את אדם הראשון בגן עדן מקדם דכתוב ויטע גן בעדן מקדם וישם שם את (האשה) [האדם] אשר יצר. משמח חתן וכלה, ובאחרונה משמח חתן עם הכלה לפי ששמחת ברכה הראשונה לא בשמחת חתונה אנו אומרין שהרי תפלה היא שמברכין שיהיו שמחין בהצלחה כל ימיהם, לפיכך אין לחתום בה משמח חתן עם הכלה דמשמע שמחת האיש באשה אלא ברוך משמח את שניהן לעולם בסיפוק מזונות וכל טוב ובאחרונה שמח הוא שמשבח הקב"ה שברא חתנות דיבוק איש באשה על ידי שמחה וחדוה לפיכך יש לחתום משמח החתן עם אשתו שהוא לשון שמחת איש באשה.
מברך שהשמחה במעונו, בתחלת הזימון. בין אמר להו, לקרואין מחמת הלולא קראתי לכם הלום לסעודה. מעיקרא, קודם החופה אם הזמין קרואים ואמר להם מחמת שאני רוצה להכניס בני לחופה. מאימתי, הוה התחלת שמחת חופה לברך שהשמחה במעונו. מכי רמו שערי באסינתי, שורין שעורין בעריבות במים להטיל שכר לצורך החופה ויש אומרים לשם החתן והכלה שזורעין שעורין בעציץ לאמר פרו ורבו וצמחו כשעורים הללו. רבנו יוסף בן יהודה ז"ל, מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא שמע מינה דלא מברכין להני שבע ברכות אלא בבי עשרה בזמן סעודה על כוס של ברכת המזון דאימת מברכין שהשמחה במעונו בברכת המזון ובבי עשרה דהיינו זמן סעודה וקאמר מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא דלמא בזמן סעודה איירינן בהני שבע ברכות הואיל ואיכא שמחה אבל אי ליכא סעודה הואיל ולא נתחדשה שמחה לא מברכינן להו ואחר הבעילה מברך שהזכירוה הגאונים שהיא קבלה בידיהם וזו הברכה ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר צג זוג בגן עדן שושנת העמקים בל ימשול זר במעין חתום על כן אילת אהבים שמרה בטהרה חוק לו הפירה ברוך אתה ה' הבוחר בזרעו של אברהם אבינו, ופירוש אשר צג זוג בגן עדן כמו ויצג את המקלות מענין העמדה ופירוש זוג על חוה הוא אומר שהיתה זוג של אדם הראשון, ופי' במעין חתום כעין משל לפתחה של אשה שאותו מקום סתום הוא בעודה בתולה וחתם בה בזרעו של אברהם אבינו לאפוקי מאומות העולם שאין משמרות בתוליהן וצריך לברך ברכה זו בצנעה כדי שלא להוציא לעז על הבתולות עד כאן. ורבנו משה בר מיימון ז"ל אמר בתשובותיו שזו ברכה לבטלה בלי ספק.
<h2>דף ח:</h2>
חתנים מן המנין, לעשרה הצריכים לימנות לברכת חתנים כדאמרן לעיל. ואין אבלים מן המנין, בברכת רחבה ובפנים חדשות אבל בברכת המזון ותפלה אבלים מן המנין. ברכת רחבה, כשמברין את האבל סעודה ראשונה משל אחרים כדאמרינן במועד קטן היו מברין אותו ברחבה ומברכין שם ברכת אבלים כדמפרש בגמ' ברוך מחיה המתים ברוך משלם הגמול ברוך מנחם אבלים ברוך עוצר המגפה.
<h2>דף ט.</h2>
האומר פתח פתוח מצאתי, טענת בתולים אין לו כגון שהיא ממשפחת דורקטי שאין להם דם בתולים או שאבדה ממנו מפה ולא ידע אם היה לה דם אם לאו אבל זאת ברורה לו שפתח פתוח מצא נאמן לאסרה עליו ואע"פ שאין הדבר הזה יכול להתברר אלא על פיו לגבי נפשיה הוי מהימן לשוויה חתיכא דאיסורא אבל להפסידה כתובה לא מהימן. באשת כהן, שהאונס אסור בה הלכך חד ספיקא הוא. פחותה מבת ג' שנים, ועכשו היא גדולה ופתויה פיתוי ואינו אונס הלכך חד ספיקא איכא ספק אונס ספק רצון אבל ספק תחתיו ספק אין תחתיו ליכא שאילו נבעלה קודם לכן היו בתוליה חוזרין דתנן במסכת נדה פחות מכאן כנותן אצבע בעין שהדמעה יוצאה וחוזרת.
<h2>דף ט:</h2>
נאמן להפסידה כתובתה, כלומר אף להפסידה כתובתה. חכמים תיקנו לאשה וכו', כלומר אי הות כתובה מדאורייתא לא היה נאמן להפקיעה אלא בעדות ידועה אבל כתובה חכמים תקנוה הם אמרו והם אמרו הם שתקנוה אמרו שהוא נאמן להפסידה אף בטענת פתח פתוח. אם כן, שבידו להפקיעה. מה הועילו בתקנתם, שתיקנו לה כתובה. חזקה אין אדם טורח בסעודה וכו', אין לחוש שיטעון אדם כך אלא באמת שאם היה שונאה בתחלה לא היה טורח בסעודה וכונסה ומפסיד סעודתו חנם אל(מ)א מגרשה מתחלה.
<h2>דף י.</h2>
אסבוה[ו] כופרי, הלק(יח)והו מלקות במקלות של חריות של דקל שיש בהן עוקצין כמו קוצין כדאמרן בסוכה ואימא כופרא דרכיה דרכי נועם. מברכתא חביטא ליה, זונות העיר הזאת ששמה מברכתא חבוטות ושוכבות לפניו תמיד לזנות מאחר שהוא בקי בפתח פתוח. בחור, לא מהימן ומסבינן ליה כופרי על שהעיז פניו. נשוי, מהימן ולא מסבינן ליה כופרי.
<h2>דף י:</h2>
היטה, במזיד בעל בכח מצאו פתוח. לא היטה, בעל בנחת מצאו נעול. ריחה נודף, מריחין ריח היין שנכנס לה דרך הפתח הפתוח. גמרא, הוא שמיע ליה שעשו כן לבנות יבש גלעד במסכת יבמות. דורקטי, דור קטוע שאין להם לא דם נדה ולא דם בתולים.
לך זכה במקחך, שאינו בא לידי ספק נדה. שפניהם שחורין, מחמת רעבון. צפד עורם, כמו דבק עורם על עצמם.
מתני'. בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה בתולה אלמנה גרושה וכו', בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה מן האירוסין וחזרה ונשאת כתובתה מן השני מאתים שהרי בחזקת בתולה היא נשאת לו ויש לה טענת בתולים שאם לא מצאה השני בתולה איבדה כל כתובתה דמקח טעות היא לו.
<h2>דף יא.</h2>
פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מאתים, דאם נבעלו היו בתוליהן חוזרין דפחותה מבת ג' כנותן אצבע בעין מה עין מדמעת וחוזרת ומתקנת אף זו בתוליה חוזרין. ויש להם טענת בתולים, דהא בחזקת בתולות הן.
הגדול, בן ט' שנים ויום א'. שבא על הקטנה, פחותה מבת ג' שנים שאין ביאתה ביאה בתוליה חוזרין. והקטן, פחות מבן תשע שאמרו חכמים אין ביאתו ביאה ובא על הגדולה. ומוכת עץ, שנתקע לה עץ באותו מקום. כתובתן מאתים, אם נישאו לאיש לאחרי כן לא איבדו בכך את כתובתן אם נישאו סתם ולא פירש לה כלום. בתולה אלמנה או גרושה או חלוצה מן הנישואין, כגון שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת שלא נבעלה. כתובתן מנה, אם נישאת לאחר סתם כתובתה מנה דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה. ואין להם טענת בתולים, ואין יכול להפסיד אותו מנה ולומר בחזקת בתולה נשאתיך והרי מקחי מקח טעות.
<h2>דף יא:</h2>
גמ'. בין הכיר בה, עד שלא נשאה, בין לא הכיר בה. מההיא קמיתא, דאמרינן בגמ'. משארסתני נאנסתי, ויש לי מאתים. עד שלא אירסתיך, ואין ליך כלום.
<h2>דף יב.</h2>
מתני'. האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים וכו', בימים שבין אירוסין ונישואין. אינו יכול לטעון טענת בתולים כשתכנס לחופה. מפני שמתיחד עמה, ביהודה היו מיחדין אותן כדי שיהא לבו גס בה. ירושלמי בראשונה גזרו שמד ביהודה שכן מסורת בידם מאבותם שיהודה הרג את עשו דכתיב ידך בעורף אויביך והיו הולכין ומשעבדין בהם ואונסין את בנותיהן וגזרו שיהא אסרטיום בועל תחלה והתקינו שיהא בעלה בא עליה ועודה בבית אביה שמתוך שהיא יודעת שאימת בעלה עליה עוד היא נתגדרת מכל מקום אין סופה ליבעל מאסרטיום אנוסה היא ואנוסה מותרת לביתה כהנות מה היו עושות מטמינות היו ויטמינו בנות ישראל קול יוצא ומלכותא שמעה ואילין ואילין מתערבבין וכו' אעפ"י שבטל השמד המנהג לא בטל. אחד אלמנת ישראל ואחד אלמנת כהנים, אלמנה בת כהן. היו גובין לבתולה, בת כהן שנשאת לכהן וכל שכן שנשאת לישראל, בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל לא בית דין של כהנים בלבד אמרו אלא אפילו משפחות מיוחסות שבישראל אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושים יעשו ומפרש בגמ' לא שנא בת כהן לישראל ולא שנא בת ישראל לכהן ולא שנא בת ישראל לישראל.
<h2>דף יב:</h2>
הנושא את האשה וכו' משאירסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו, מזלך גרם כאדם שהמטר בא וסוחף את זריעתו ועוקרה כלומר ויש לי מאתים מקח טעות ואין ליך כלום דמקח טעות לגמרי משמע. נאמנת, קא סלקא דעתך דבריא ושמא בריא עדיף. לא מפיה אנו חיין, עיקר זאת התבה מן וימרחו על השחין ויחי. הרי זו בחזקת שנבעלה עד שלא תתארס, והטעתו.
גמ'. חייב, לשלם. פטור, מלשלם, ומכל מקום משבעינן ליה שבועת היסת שכן הוא כדבריו שאינו יודע שהוא חייב לו. הכי גרסינן לימא רב הונא ורב יהודה דאמרי כרבן גמליאל ורב נחמן ור' יוחנן דאמרי כר' יהושע אמר לך רב נחמן אנא דאמרי אפילו לרבן גמליאל עד כאן וכו' ולא גרסינן אמר לך רב הונא אנא דאמרי אפילו לר' יהושע וכו'. אוקי אתתא בחזקתה, מספקא לן אשעת אירוסין אי בתולה היא ומשתעבד לקמיתא אי בעולה הואי העמד אשה על חזקתה ובתולה נולדה והך השתא היא דאתניס לאחר אירוסין ומאי חזקה אית ליה להאי תובע דנוקמה אחזקיה לגבות הלכך זיל בתר חזקה דממונא. דאי לא תימא הכי דרב נחמן כרבן גמליאל סבירא ליה אלא כר' יהושע קשיא הלכתא אהלכתא.
<h2>דף יג.</h2>
מתני'. היא אומרת מוכת עץ אני, ויש לי מנה. והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את, קודם שאירסתיך. נאמנת, דאמרינן מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ואית לי מאתן וקא אמרה מוכת עץ אני קודם לכן ואין לי אלא מנה. עד שתביא ראיה לדבריה, דהמוציא מחבירו עליו הראיה.
ראוה מדברת, [ובגמ' מפרש מאי] מדברת נסתרה. איש פלוני וכהן הוא, מיוחס שאינו פוסל בביאתו ותרתי דקתני להודיעך כחו דר' יהושע דהיינו רישא דאע"ג דראוה מדברת שלא נבעלה פסיל ומעוברת להודיעך כוחו דרבן גמליאל דאע"ג דנבעלה וליכא למימר מגו מהימנא.
גמ'. לדברי המכשיר בה, רבן גמליאל. פוסל בבתה, וטעמא פירשו בגמ' היא אית לה חזקה דכשרות בתה לית לה חזקה דכשרות, כלומר אשה זו בחזקת כשרות עומדת ומספק אתה בא לפוסלה אל תפסלנה מספק אבל בתה אין לה חזקה דכשרות.
<h2>דף יד.</h2>
אין מינאי, אמת ממני הוא. ועוד האמר רב יהודה וכו', כלומר ואפילו אינו מודה היא נאמנת במאי דקאמרה מיניה ואינה נאסרת על הארוס. ובהא כי לא מודה מי מכשר וכו', דקאמר ועוד האמר רב יהודה וכו'. והא רוב פסולין אצלה, ארוסה הכל פסולין אצלה חוץ מן הארוס. הא לכתחלה, אם בא כהן לימלך בבית דין לא שרינן ליה לכנסה אלא אם כן היו רוב כשרים אצלה. הא דיעבד, אם נשאה כהן ולא נמלך לא מפקינן לה מיניה. והא נמי כדיעבד דמי, שנתעברה ואתה בא לפסול העובר ולאוסרה על הארוס (למקצת), ואי קשיא לך הא דגרסינן ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי אלמא כי לא מודה ארוס אפילו בדיעבד נמי לא מהימנא תריץ התם בדדימא מעלמא אבל לא דימא מעלמא אע"ג דלא מודה הולד כשר ולא (כשר) [קשה] שמואל אדשמואל.
<h2>דף יד:</h2>
מתני'. מן העין, מן המעין. אם רוב העיר, כשרין להשיא בנותיהן ואלמנותיהן לכהונה שאין רוב בני העיר מן הפוסלין אשה לכהונה בביאתן אף זו תינשא לכהונה.
גמ'. בגמ' בעי ר' יוחנן בן נורי דאמר כמאן אי כרבן גמליאל אפילו רוב פסולין נמי מכשר דהכי אמר ר' יהושע בן לוי לדברי המכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולין לדברי הפוסל ואפילו ברוב כשרין אי כר' יהושע אפילו ברוב כשרין נמי פסיל ומשיב הכי אמר רב יהודה אמר רב בקרונה וכו', כל המפרשין פירשו ולעולם כר' יהושע והכא משום דאיכא תרי רוב לכשרות אכשרה בשעת קרונות שהשיירות באות בעיר כשרה לכהונה כדאמרינן והוא שהיתה סיעה של כשרים לכהונה עוברת שם דאיכא למימר מהם היה אבל פירש אחד מציפורי ובעל דידעינן ודאי דמן העיר היה אעפ"י שצפורי עיר שרובה משיאין לכהונה הולד שתוקי דבחד רובא לא מכשרינן וכדמסיק הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדה ואין הולכין אחר רוב העיר גרידתא ולא אחר רוב סיעה גרידתא וטעמא בגמ', ואם תשאל ותאמר קשיא הלכתא אהלכתא דלעיל פסקינן כרבן גמליאל דאפילו ברוב פסולין נמי מכשר ולכתחלה נמי לא בעינן אלא חד רובא והכא פסקינן הלכה כר' יוסי דבעי תרי רובי אבל בחד רובא אפילו בדיעבד נמי פסול דהכי אמרינן אבל פירש אחד מציפורי ובעל הולד שתוקי, ויש לומר התם טוענת בריא לי לכשר נבעלתי משום הכי הולד כשר אפילו ברוב פסולין אצלה אבל הכא דבעינן תרי רובי לא היתה טוענת בריא דומיא דתנוקת שירדה למלאות מים מן המעין ונאנסה דמסתמא אינה יודעת אי אנסה.
<h2>דף טו:</h2>
האשה שנתארמלה או נתגרשה, ותובעת כתובתה. והוא אומר, אנתגרשה קאי ולאלמנה היורשין אומרין לה אלמנה נשאך אבינו ואין ליך אלא מנה ושטר כתובה אבד. אם יש על נישואיה עדים שיצאת מבית אביה לבית בעלה בהינומא, מפרש בגמ' תנורא דאסא כמין חופה של הדס עגולה אי נמי קריתא דמנמנמא בה כלתא בלשון ערבי עמאריה עושין אותה מן המשי. וראשה פרוע, שערה על כתפה כך היו נוהגין להוציא את הבתולות מבית אביה לבית החתונה. אפילו חילוק קליות ראיה, רגילין היו ליתן לתינוקות בנשואי הבתולות קליות כשהשבלים לחים מיבשים אותם בתנור והם קליות ומתוקין לעולם.
מתני'. ומודה ר' יהושע וכו', בגמ' מפרש דאמגו קאי ואפירקא קמא קאי אההיא מתני' דקתני הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי וכו' והתם איכא מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני דלא פסלה נפשה מכהונה וקאמרה נאנסתי דקא פסלה נפשה מכהונה נאמנת וקאמר ליה ר' יהושע לרבן גמליאל בהאי מגו דהכא מודינא לך בההיא מגו דהתם פליגנא עלך מאי שנא התם אין שור שחוט לפניך הכא שור שחוט לפניך התם גבי שדה אין שור שחוט לפניך אין רגלים לדבר שהיתה של אביו של טוען שהרי אין לו עדים וזה הלוקח מחזיק בה הלכך אי לאו דדבר פשוט הוא שלקחה הימנו לא היה אומר לו של אביך היתה הלכך אמרינן מגו אבל גבי לא מצא לה בתולים שור שחוט לפניך שמא לא מצא לה בתולים הם הזקיקוהו לבוא לבית דין ואעפ"י שיש לה להשיב טענה טובה מזו לא אמרינן מגו דדלמא לא אסקא אדעתא אי נמי איערומי קא מיערמא.
<h2>דף טז.</h2>
שהפה שאסר, זה אינו יודע שהיתה של אביו אלא על פיו של זה ומה שאסר הרי התיר. ואם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן, אוקימנא בגמ' כגון שאכלה שתים בחיי האב ואחת בחיי בנו וכדרב הונא דאמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל פירוש אפילו החזיק בנכסי קטן שלש שנים אינה חזקה דהאי דלא מיחה משום דקטן הוא ואפילו הגדיל לאחר מכאן והחזיק זה בפניו כמה שנים אינה חזקה ותחלתו כשהוא קטן ראהו מוחזק בה לא ידע כשהגדיל שהיתה של אביו עד ששמע מפי אחרים ועל כרחין מתני' לא מיתוקמא אלא בהכי דאי אכלה שני חזקה בחיי אביו אמאי לא מהימן ואי דלא אכלה שני חזקה פשיטא דלא מהימן הלכך לא מתוקמא אלא כגון שאכלה מקצת חזקה בחיי האב ומקצת בחיי הבן ורב הונא הוסיף על משנתנו ואפילו הגדיל והלכתא כותיה.
גמ'. טעמא דאיכא עדים, דיצאת בהינומא הבעל מהימן ולא אמרינן הואיל ומספקא לן על יום נישואיה אם בתולה היתה אם בעולה העמד אותה על חזקתה של קודם לכן ומתחלה בתולה היתה, ובגמ' מוקי לה אפילו לרבן גמליאל דעד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם גבי משארסתני נאנסתי אלא בריא ושמא היא טוענת בריא לי ואינו טוען אלא שמא עד שלא ארסתיך דהא אינו יודע מתי נאנסה אבל בריא ובריא כגון מתני' מודה.
<h2>דף טז:</h2>
כיצד מרקדין, מה אומרין לפניה. כמות שהיא, לפי יפיה וחשיבותה מקלסין אותה. חסודה, חוט של חסד משוך עליה. מכאן אמרו, מדברי בית הלל שאמרו ישבחנה. תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, לעשות לאיש ואיש כרצונו. כדי לחבבה, כשרואה הכל מסתכלין בה נכנס יופיה בלבו. ולית הלכתא כותיה, שמא יתגרה בו יצר הרע, יש מפרשים ולית הלכתא כותיה שמותר כל שבעה אבל לילה ראשון מותר כדי לחבבה על בעלה, ויש מפרשים ולית הלכתא כלל אפילו לילה הראשון אסור ואחרון עיקר.
<h2>דף יז.</h2>
מעבירין, כשכלה יוצאה מבית אביה לבית חתונתה ונושאי מת יוצאין ובזו ובזו אוכלוסין הרבה ואין רוצין להתעכב מעבירין את המת דרך אחרת. אפילו למאן דאמר, פלוגתא (ד)[ב]פרקא קמא דקידושין. אין כבודו מחול, שנא' שום תשים עליך מלך שלפיכך כתוב שימות הרבה שתהא אימתו עליהן הלכך אין כבודו מחול. פרשת דרכים הואי, ולא ניכר שעבר מלפניה אלא כאילו הוא צריך לפנות לאותה הדרך.
<h2>דף יז:</h2>
(שיפויי) [שיפורי], מכריזין עליו שיבוא לכבודו. נטילתה, של תורה ממנו. כנתינתה, בסיני. נטילתה, היינו כשמת ותלמודו בטל. למאן דקארי, מקרא. ותאני, משנה אבל עדיין לא שנה לתלמידים. אבל למאן דמתני, לאחרים. לית ליה שיעורא, וממילא שמעינן דלמאן דלא קארי ולא תאני אין מבטלין אם יש לו מתעסקין אבל אין לו מתעסקין מבטלין ואמרו הגאונים אם אין לו עשרה מבטלין.
<h2>דף יח:</h2>
מתני'. העדים שאמרו וכו', שהיו מעידין על חתימתן לקיים את השטר. פסולי עדות היינו, קרובים או משחקי בקוביא. הרי אלו נאמנים, כיון דאין כתב ידם ניכר אלא על פיהם הפה שאסר הוא הפה שהתיר כי היכי דמהימנת להו אהא הימניהו אהא. יוצא ממקום אחר, שחתומים בשטר אחר שהוחזק בבית דין וכתוב בו הנפק ובא אותו שטר לפנינו וכתב חותמיו דומין של זה לשל זה אין כאן הפה שאסר. אין נאמנין, לומר פסולין היינו.
גמ'. לא שנו, דאמר' הפה שאסר וכו'. אלא דאמרי מחמת נפשות נאנסנו, שאמר בעל השטר הזה להרגנו ואדם חזק הוא דלא משוו נפשייהו רשעים וכיון דעלייהו סמכינן הא בתוך כדי דבור עקרוה לסהדותייהו והפה שאסר התיר. שאין אדם משים עצמו רשע, אינו נאמן לפסול את עצמו מחזקתו דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעדות ופסולי עדות דקאמרי לאו דמשוו נפשייהו רשעים אלא כגון דאמרי קרובים או עבדים היינו ועכשיו אנו משוחררין.
<h2>דף יט.</h2>
שטר אמנה, לא לוה כלום אלא כתבו ומסרו למלוה שאם יצטרך ללוות ילוה והאמינו שלא יתבענו אלא אם כן ילונו. כל כמיניה, והלא עדים חתומים בו פשיטא דיתקיים בחותמיו. אמאי לא מהימני, הפה שאסר הפה שהתיר הוא. שחב לאחרים, בהודאה זו שהוא מודה שהוא שטר אמנה חב ומפסיד את אחרים הנושים בו ואין לו מה להגבותם והם רוצים לגבות חוב זה. ונתן לאשר אשם לו, ולא כתיב לאשר הלוהו אלא לאשר האשם שלו ואשם הוא הקרן כדאמרן בהגוזל.
<h2>דף יט:</h2>
ואמר רב שישא גרסי'. אעולה לא חתימי, וכי אמרי חתמנו אין נאמנין להרשיע את עצמן.
ספר שאינו מוגה, תורה נביאים וכתובים [אינו] מוגה טעויות שבו ורבנו תם אומר ספר תורה שיש בו טעויות בחסרות ויתרות ומסתברא ליה דדוקא ספר תורה שקורין בו ברבים אי נמי שראוי לקרות בו כגון גויל אעפ"י שהוא של יחיד אבל ספר תורה שקורין בו חומש אין מדקדקין בו כל כך.
עדים, החתומים בשטר. ואמרו אמנה היו דברינו, לא הלוהו כלום אלא כתבנו לו ולכשיצטרך ילוה וזה שיעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה אפילו לאחר זמן דלאו מוקדם ליהוי ליטרוף שלא כדין. מודעא היו דברינו, אם שטר מכר הוא ואמרו עדים החתומים בו המוכר מסר מודעא בפנינו והראה אונסו והכרנו בו. אין נאמנין, דלא אתי על פה ומרע שטרא. מודעא ניתן לעדים לכתוב את השטר כדי להציל האונס מאונסו אמנה לא ניתן ליכתב דעולה הוא וכי אמרי חתמנו משוו לנפשייהו רשעים ואין אדם נאמן לשים עצמו רשע.
תנאי היו דברינו, על תנאי מכרה לו שיעשה לו כך וכך ולא ראינו שקיים תנאו וזה אומר לא קיים לו ואינו מכר. נאמנין, ולאו עקרתא דשטרא הוא דמודים הם שהשטר אמת אלא שהתנאי היה ביניהם וזו עדות אחרת היא ושטרא ממילא מיעקר לאחר זמן ביום שלא קיים תנאו בזמנו. וכי אתו, לקוחות שעידיהם שתנאי היו דבריהם. אמרינן להו זילו קיימו תנאייכו לבעלים וחותו לדינא, אם יעכב שוב הקרקע.
תרויהו בשטרא מעליא קא מסהדי, שניהם מעידין שהשטר אמת וכמות שהוא כתוב בלא תנאי חתמוהו. והאי דקאמר תנאי חד הוא, ואינו נאמן לעקור שטר ששניהם חתומין בו. אי הכי אפילו תרווייהו נמי אלא אמרינן וכו', אי הכי דכיון שהעיד על כתב ידו עשיתי לזה אחד ממקיימי השטר כמות שהוא כתוב בלא תנאי והוו להו עדיו שנים ועדות אחרונה דבר אחר במקום שנים אפילו תרויהו נמי אמרי תנאי היו דברינו לא ליהמני דכיון שהעידו על כתב ידם קיימו השטר כמו שהוא כתוב וכי אמרי תנאי היו דברינו הוו להו מגידים וחוזרים ומגידים ואמאי אמר רב נחמן קיימו תנאיכו וכו' אלא על כרחיך לאו חתימה מקוימת היא דכיון דבתוך כדי דיבור מסקי דיבורייהו ואמרי אבל תנאי היה ביניהן אמרינן הני למיעקר סהדותייהו שאמרו כתב ידינו הוא קאתו ולומר לא חתמנו אלא על מנת שיקיים את התנאי וכיון דתנאי מלתא אחריתי שאין עוקרתו אלא לאחר זמן לא דמיא למודעא ואמנה דאמר רב נחמן אין נאמנין ומהימני דעדות בפני עצמה היא. האי נמי, כי סיים ואמר תנאי הוה עקר לחתימות ידיה לומר לא חתמתי אלא על מנת כן וכיון דאית לן דמילתא אחריתי היא ושטרא ממילא מיעקר אישתכח דאין בשטר חתום אלא עד אחד.
שקרא עליו ערער, שרצה הנתבע לפסלו. ומגבינן ביה, בתמיהה. תרי ותרי נינהו, עדי השטר שנים ואלו השנים מעידים עליהם שפסולין היו באותה שעה. ואוקי ממונא בחזקת מריה, בחזקת הלוה ואם קרקע היא תעמוד בחזקת המוכר ודקתני בברייתא אין נאמנין לאו דליהוי שטרא למגבי ביה אלא דלא קרעינן ליה ואי תפיס מדידיה והדר אתי האי תבע מיניה לא מפקינן מיניה דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי וממונא בחזקת היכא דקאי.
<h2>דף כ.</h2>
זבין נכסיה, מכר קרקעותיו. חלים, בריא. ולא אמרן, אוקי ניכסי בחזקת בר שטיא אלא דאית ליה בנכסים הללו חזקה דאבהתא, שהיו של אבותיו דחזקה מעליא היא אבל לית ליה בהו חזקה דאבהתא אלא חזקה דנפשיה שקנאן הוא והוחזקו בידו כקנייתו כך מכירתו ואין חזקתו חזקה לבטל מכירתו.
אין מזימין את העדים אלא בפניהם, שהרי באין לענשן או נפש או ממון והתורה אמרה והועד בבעליו יבוא בעל השור ויעמוד על שורו וההזמה בגוף העדים הוא שיאמרו להם היאך אתם מעידים שביום פלוני הלוהו במקום פלוני והלא באותו יום הייתם עמנו במקום. ומכחישים העדים, לבטל העדים שיאמרו המלוה או הלוה עמנו היה. שלא בפניהם, שאין זה חוב להם. נהי דהזמה לא הויא, שישלמו ממון. הכחשה מיהא הויא, לבטל העדות.
אין מקיימין את השטר, מתוך שטר אחר אלא אם כן קראו ערער חיישינן דלמא ההוא גופיה מזוייף והוא הדין אם היה אותו השטר שמקיימין ממנו מקויים שלא על ידי ערער הואיל והוא מקויים אין לחוש שמא מזוייף הוא, ובהלכות כתוב אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערער אלא אם כן הוחזק בבית דין משמע הא אם לא קרא עליו ערער אעפ"י שלא הוחזק מקיימין ממנו וקשה שמא יש לחוש שמא מזוייף הוא.
משטרי שתי שדות העדים (ו)האלו אם חתומים על שני שטרות האלו. שלש שנים, מקיימין שטר שלישי מהן מן החתימות הדומות. ובשופי, בשקט בלא ערעור. וביוצא מתחת ידי אחר, שהשטרות הללו שמקיימין את השלישי מהן יוצאין מתחת יד איש אחר ולא מתחת ידו של זה המוציא את השלישי. זיופי זייף, הסתכל בכתב של אותן שטרות וכיון וחתם הוא בעצמו את השלישי דוגמת אותה חתימה אבל יוצא מתחת ידי אחר אין לחוש שמא הלך אצל אותו אחר וראה דמות הכתיבה ובא לביתו וכתב כמותה הואיל ואינו לפניו אינו יכול לצמצם ולכתוב כמותה.
כותב אדם עדותו על השטר, אם עשאוהו עד בדבר וירא לשכחה כותב על חתיכת קלף ומצניעה ומעיד על פי אותו כתב אפילו לאחר כמה שנים. והוא שזוכרה מעצמו, בלא ראיית השטר זוכר קצת מעדותו מאלו. אעפ"י שאין זוכרה מעצמו, אלא לאחר שראה בשטר נתן לבו ונזכר שלא נשתכחה ממנו כל כך שכשמזכירין לו נזכר אבל אם אינו נזכר לגמרי לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם וההוא דארבעה אחין דלא תקינו זמן דקידושין וכו' אי דחזו מכתבא ואתו מסהדי רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם התם שלא יהו זכורים אפילו מתוך השטר והרב אלפסי ז"ל תירץ לשם בענין אחר.
<h2>דף כ:</h2>
ואי צורבא מרבנן הוא, העד. אפילו לעצמו, של בעל דין דצורבא מרבנן אי לאו דכי רמי אנפשיה מדכר שפיר לא הוה סמיך אספיקא למיקם ואסהודי. מחסם, מגמגם תמה על רב אשי שהעיד בדבר.
מתני'. הרי אלו נאמנין, דאיכא תרי סהדי דמסהדי אבל כתב וכתב. צריכין שיצטרף עמהן אחר, שיכיר כתב ידי שניהם דתרי סהדי בעינן על כל כתב וכתב וטעמא מפרש בגמ'.
גמ'. כשתמצא לומר לדברי רבי, כשתעמוד על סוף דבריו קסבר על כתב ידן באין להעיד כשמקיימין את השטר בבית דין לפיכך צריך על כל כתב וכתב. לדברי חכמים על מנה שבשטר הן מעידין, אנחנו ראינו המלוה וחתמנו הלכך בתרי סגיא ולא צריך חד מיניהו לאסהודי אדחבריה. צריכין שנים מן השוק להעיד עליו, ואין זה כשר להעיד על כתב ידו ועל של חברו ולצרף עמו אחר שיעיד על של חברו דעל מנה שבשטר הן מעידין וכי אמר זה כתב ידי נפיק פלגא דממונא אפומיה וכי הדר מצטרף עם ההוא שמן השוק להעיד על חתימת המת הדר נפיק ריבעא דממונא אפומיה אשתכח דכוליה ממונא נכי ריבעא נפיק אפומיה ואנן על פי שנים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחציו על פיו של זה הלכך ניבעי תרי. נכי ריבעא, חסר ריבעא. ואי ליכא, שנים שיכירו כתב המת אלא חד וזה החי נמי מכירה. מאי, עביד. ליכתוב, זה שנשאר בחיים. חתימות ידיה אחספא ונשדייה בבי דינא, ויטלוה הדיינין ויקיפוה על חתימתו שבשטר. ומחזקי, ההוא דשטרא מהך דאחספא דלא צריך לאסהודי אחתימות ידיה. וכתב עליה מאי דבעי, למעלה מן החתימה וכתוב שזה החתום לוה ממנו מנה וכותב בה אני פלוני החתום למטה לויתי מנה מפלוני.
<h2>דף כא.</h2>
מנכסין בני חורין, וממשעבדי לא דלית ליה קלא לדבר שאינו עשוי בעדים. עד ודיין מצטרפין, שטר שכתוב בו הנפק וחתמו הדיינין על הנפק שלו ולאחר זמן שהוציאו המלוה לגבות ערער הלוה לומר מזוייף הוא ובא אחד מעדי השטר והעיד על כתב ידו ואחד מן הדיינין העיד על כתב ידו מצטרפין להכשירו. מאי דקא מסהיד סהדא וכו', עדי השטר מעידין על מנה שבשטר כרבנן והדיינין מעידין בפנינו נתקיים.
<h2>דף כא:</h2>
שלשה שישבו, בדין לקיים את השטר ובלא העדת עדים שיעידו על כתב ידם לפי שהדיינין עצמן מכירין אותה והשנים מכירים אותה ואחד אינו מכיר. עד שלא חתמו, השנים על מה שכותבין אשרנוהי וקיימנוהי לשטרא דנן במותב תלתא דאשתמודענא דחתימות ידי דסהדי הוא. משחתמו אין מעידין, דחתימה קמיתא כשיקרא הואי דלא הוו תלתא דידעי לה.
עד שלא חתמו, השנים דיינין על האשרתא. מעידין, על זה שהוא כשר. משחתמו, הוו להו נוגעין בעדות שגנאי להם שישבו עם פסול בדין, והרב פירש טעם אחר.
אשרתא, לשון חוזק שמחזקין את השטר וכותבין אשרנוהי. דכתיבא מקמי דנהוו סהדי וכו', עד שלא העידו העדים על כתב ידם כתבו הדיינין במותב תלתא כחדא הוינא ונפק שטרא דין קדמנא ואסהידו פלוני ופלוני אחתימות ידיהו אשרנוהי וקיימנוהי.
עד נעשה דיין, שהרי השנים הללו העידו על החתימה. בדרבנן, דקיום שטרות דרבנן דעדים החתומים על השטר נעשו כמו שנחקרה עדותן בבית דין דאמו מיהו מדרבנן צריך קיום. צריכין העדים להעיד בפני כל א' וא', שאם העידו בפני השנים אין השלישי יכול לחתום דהא הכא הוצרכו השנים להעיד בפני השלישי.
<h2>דף כב.</h2>
דפגם משפחה, שהעידו עליו שהוא עבד ועבד פסול לדין ולעדות קל וחומר מאשה כדאמרן בפרק החובל. גלויי מילתא בעלמא הוא, ואף משחתמו מעידין עליו דמאי חשד נוגעי בעדות איכא הכא דבר זה צריכין הן לברר ודבר העשוי ליגלות הוא שיבדקו אחריו עד שיתברר הדבר ואינן אלא מגלה דבר בעלמא, ולפירוש הרב גלויי מילתא וכו' ולא בטל צירופא דידהו וערער אין ערער פחות משנים דהדר ליה בתשובה והחזיר את הגזילה ולא קא מכחש להנך לומר ביום פלוני אתם מעידין שגזל לפלוני במקום פלוני והלא באותו היום היה הגוזל או הנגזל עמנו במקום אחר. הא דתנו רבנן וכו' פרישנא לה לעיל.
ואי לאו ר' אבא דמן עכו, שהזכירה לי לאחר זמן. שכחתה, שכחתיה. ומת א' מהם, עד שלא חתמו. צריכין למכתב וכו', דקיום השטר בשלשה והרואה שנים חתומים בו יאמר ששנים קיימוהו. ואי כתיב ביה, שטרא דנן נפק קדמנא בבי דינא. תו לא צריך, דלא מיקרי בי דינא בציר מתלתא. בית דין חצוף הוא, עובר על תקנת חכמים. בי דינא דרבנא אשי, אורחא דמלתא נקט שהיה הוא ראש ישיבה במתא מחסיא בימי רב נחמן בן יצחק דהוא מרא דשמעתא דודאי בי דינא דרב אשי לא עבדי בתרין. כשמואל סבירא להו, כלומר כשמואל בשאר דינין סבירא להו אף בקיום שטרות שאף שמואל יסבור בקיום שטרות דבעינן שלשה להפריש הקיום מן העדות שהרי רב נחמן בעי שלשה בקיום שטרות כדאמרינן בחזקת הבתים וסבר בריש השולח שנים שדנו דיניהן דין כן פירש רבנו תם ז"ל. אמר לן רבנא אשי, לאזדקוקי ליה ולקיומיה דכיון דרב אשי גופיה הזקיקן איהו ודאי לתלתה אמר, ויש מפרשין אמר לנא רבנא אשי תלתא נינהו ולא נהירא לי דאי רב אשי חד מנהון מאי ואמר לנא דכתבי ביה. דלית הלכתא כשמואל וכו', אלא כר' אבהו דאמר בסנהדרין שנים שדנו אין דיניהן דין וכן פסקו כל הגאונים ואף רב האיי גאון שפסק כשמואל חזר בו בסוף ימיו ופסק כר' אבהו.
מתני'. אשת איש הייתי וגרושה אני וכו' ואם יש עדים שהיא אשת איש, דאין כאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר. גמ'. אמתלא, משל וטעם למה אמרה תחלה מקודשת אני. אם נתנה אמתלא לדבריה, הואיל ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת. אמרה טמאה אני, אמרה לבעלה נדה אני. טהורה אני, לא הייתי נדה. לא עבד שמואל עובדא בנפשיה, פעם אחת אמרה לו אשתו כן ונתנה אמתלא לדבריה ופירש ממנה עד שטבלה. ירושלמי, שמואל בעא איזדקוקי לאיתתיה אמרה לו טמאה אני אמר לה אתמול טמאה סימדון טהורה אמרה לו לא הוה בחילי אתמול חיי שעה פירוש סימדון בלשון יון היום פירוש חיי שעה כח, אתא שמואל לרב אמר ליה מכיון והביאה אמתלא לדבריה נאמנת ואפילו הכי לא עבד שמואל עובדא בנפשיה.
<h2>דף כב:</h2>
לא תצא, ולקמיה פריך תרי ותרי נינהו שבאו עדים שאמרו לא מת. באשם תלוי, בא על ספק כרת ואפילו הוא סובר כמאן דאמר בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות מצי פריך כלומר באיסור אשם תלוי. לאחד מעדיה, שאמרו מת דאין אשם תלוי אלא למי שלבו נוקפו וזה אומר בריא לי ודלא כפירוש רבנו חננאל ז"ל שפירש שיש שלשה עדים ונשאת לאחד דאי לא הוה כי אם שנים לא היתה נישאת לאחד מהן דהא אמר' המעיד על האשה לא ישאנה ובחנם פי' כן דבתרי לא חשו כדאמרינן עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה וכו' ומעיד על האשה לא ישאנה דוקא עד אחד כמו בעד מיתה. באומרת בריא לי, אין לבי נוקפי שברור לי שאלו היה קיים היה בא.
אינה יכולה מכחישתו, אם יבוא בעלה אינה יכולה לומר לו מת אתה הלכך אי לאו דבריא לה שמת מירתתא ולא מינסבא. גירושין יכולה מכחישתו, אם יבוא ויאמר לא גרשתיך היא תאמר גרשתני הלכך אי שרית לה סמכא אהכחשה על פי עדים הללו מספק ולא מירתתא למידק שפיר. עכשיו מת, היום. ליכא לברורה, אם אמרו טבע במים או אכלו ארי אין אנו יכולין לברר הדברים הלכך לכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא כרבנן וכשנישאת לאחד מעדיה ובאומרת בריא לי.
אחוי גיטך, דבשעתא פורתא לא מהימנא למימר אירכס לי ולא תימא דרב אשי לית ליה שלשה חדשים להבחנה דמשמע עכשו מת ונשאת מיד דהא אמרינן בפרק שני דגיטין בהדיא דרב אשי ורב פפא ומר זוטרא עבדי משעת כתיבה אלמא דרב אשי אית ליה הבחנה אלא כך תפרש עכשיו מתמיד שבא עתה בבית דין אבל נשאת רוצה לומר אחרי כן הרבה מזה ואינו מדבר מתי נשאת.
<h2>דף כג.</h2>
תרגומה, להא מתניתא בעד אחד. תרווייהו בפנויה קא מסהדי, לדברי שניהם עד עכשיו בחזקת פנויה היתה ואם תאמר תנשא לכתחלה הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך. ואיפוך, ברישא תני אם נישאת תצא וסיפא אם נישאת לא תצא. דמגרשי בצינעא, ואפילו הכי לכתחלה לא תנשא משום לזות שפתים ואיתא לדרב פפא ורב אשי לא חלק על רב פפא אלא תירץ הברייתא כך.
<h2>דף כג:</h2>
מתני'. שתי נשים שנשבו, שיש עדים שנשבו, ירושלמי לכן צריכה בשיש עדים יודעין אבל אם אין עדים יודעין הרי אלו נאמנין. הרי אלו נאמנות, דבשבויה היקלו להאמין עד אחד ואפילו אשה ואפילו יש עדים יודעים.
מתני'. נשביתי, לבין הגויים. וטהורה אני, שלא נבעלתי לגוי. נאמנת, ומותרת לכהן. ואם משנישאת באו עדים, מפרש בגמ'. גמ'. לא נישאת ממש, אלא כיון שאמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה להנשא ואחר כך באו עדים שנשבית. ויש לי עדים, שהיו עמי תמיד שלא נתיחדתי עם גוי. ואחר כך באו עדים שנשבית, דהשתא לאו הפה שאסר הוא אפילו הכי לא תצא. אפילו יש לה כמה בנים, מן הכהן הזה שנשאה.
אין נאמנין, ליתן להן תרומה. ובזמן שמעידין זה על זה, שכל אחד אומר אני וחברי כהן. ר' יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד, ואפילו היכא דליכא גומלין וכל שכן היכא דאיכא למיחש לגומלין העד אתה עלי ואני עליך. עוררין, שקורין עליו שם פסול. מעלין, היכא דליכא גומלין והיינו דאיכא בין ר' אלעזר לתנא קמא דר' יהודה. רבן שמעון וכו', בגמ' מפרש מאי בינייהו.
<h2>דף כו.</h2>
גמ'. רבן שמעון היינו ר' אלעזר, דהיינו תנא קמא דידיה דהא ודאי במקום שיש עוררין לא אמר ר' שמעון דלהוי חד נאמן וכי אמר מעלין במקום שאין עוררין קאמר. במצרפין לעדות קא מפלגי, ובגמ' מפרש דהכא במאי עסקינן דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה פירוש קול בעלמא ולא בעדות והורדנו אותו מן הכהונה עד שיבדקו הדבר שמעלה היא בכהונה ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא ואסיקנא פי' במקום קול הוי חד מהימן ואתו בי תרי ואמרי בן גרושה ובן חלוצה הוא ואחיתניה ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא ובהא פליגי ר' אלעזר סבר אין מצטרפין עד האחרון עם הראשון והיינו דקאמר אימתי בזמן שיש עוררין כלומר מאחר שהורדנוהו על פי העוררין אין מעלין אותו על פי עד זה השני אעפ"י שיש לצרפו עם אחר ורבן שמעון בן גמליאל סבר מצרפין עד האחרון עם הראשון והיינו דקאמר מעלין לכהונה על פי עד אחד כלומר מצרפין אותו עם הראשון. ועד שיראו שניהם כאחד את העדות, לאפוקי אחד אומר בפני הלוהו ואחד אומר בפני הודה לו עליו. אין עדותן מתקיימת, להתקבל בבית דין ואפילו ראו שניהם כאחת עד שיעידו בבית דין כאחת, ופלוגתא אחריתי היא ולאו ר' יהושע בן קרחה דריחקוה משמע לכהונה דוקא ועוד דבאין מעמידין מיתי מכאן ראיה דבדיעבד לא כר' נתן והלכה כותיה.
<h2>דף כו:</h2>
מתני'. על ידי ממון מותרת לבעלה, דמירתתי להפסיד ממונן ואין מפקירין אותה. על ידי נפשות, שהיתה נדונת למות. אסורה לבעלה, הואיל ונוהגין בה הפקר ודוקא באשת כהן אבל באשת ישראל שריא דאונס בישראל מישרא שרי וכן פירש רבנו חננאל ז"ל ודלא כפירוש רבנו שלמה שפירש באשת ישראל דחיישינן שמא נתרצית באחד מהן דלבעילת רצון לא חיישינן מדמיתי עלה בגמ' מעשה דאשקלון דריחקוה משמע לכהונה דוקא ועוד דבאין מעמידין מיתי מכאן ראיה דבדיעבד לא חיישינן לבעילה כלל והכא דעל ידי ממון מותרת לבעלה.
גמ'. לא שנו, דעל ידי ממון מותרת לבעלה. אלא שיד ישראל תקיפה על האומות, ויראים לעשות שלא כדין שמא יפסידו ממונן.
<h2>דף כז.</h2>
כרקום, מצור מתרגמא כרקומין. פסולות, אסורות לבעליהן דאשת כהן אסורה באונס, ורמינן עלה בגמ' מיהא מתני' בלשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך פי' בלשת חיל של עם שמחפשין המטמוניות וכיון... אין פנאי לנסך הוא הדין שאין פנאי לבעול, ומתרץ כאן בכרקום של אותה מלכות כאן בכרקום של מלכות אחרת, פי' רבנו חננאל ורבנו תם מתני' בשל אותה מלכות שהן לבטח ואינן יראין כל כך מסביבותיהן והם מכירין המוצאות והמובאות ויש להם פנאי לבעול ולנסך וההיא דבלשת בשל מלכות אחרת שהם יראים וכן מפרש' בירושלמי דמתני' באותה מלכות אבל בשל מלכות אחרת הרי הם כליסטים פירוש שיראים כליסטים ואין להם לא לנסך ולא לבעול ופריך של אותה מלכות נמי למה כל הכהנות פסולות אי אפשר דלא ערקא חדא מינייהו ולא איבעילא וכל אחת יש לנו לתלות דלמא היינו היא כדאמרינן גבי מחבואה אחת ומשני כשיש משמרות רואות זו את זו ששומרות ששמו משמרות שלא יברח שום איש ואשה ומהדר לה למתא שושילתא וכלבא וגזא ואווזא וכיון שאין יכולות לברוח אם כן כולן פסולות ולפי ר"ש שפירש(נו) להפך אין להעמידה מפני שיש על דבריו קושיות הרבה ואין להאריך.
אפילו שפחה, בגמ' מפרש שפחה דידיה אבל שפחה דידה לא מהימנא. המעון הזה, שבועה היא.
<h2>דף כז:</h2>
ומעיד בה ישאנה, דאי לאו דקים ליה בגוה שלא נטמאת. (א)לא שאדי זוזיה בכדי, (סהדי) לישאנה פדאה. מעיד בה כדי, שלא פדאה מממונו לא ישאנה שמא עיניו נתן בה. אעפ"כ, שאסורה עליו לפי שכהן היה. כשהיא יוצאה, והוא בחצר. יוצאה בראש בניה, שהיו הבנים עמהן שלא יתיחדו. כשהיא נכנסת נכנסת בסוף בניה, כדי שלא יהו הוא והיא בחצר והבנים מבחוץ.
לא תינשא בשכונתו, לפי שמכרת ברמיזתו וקריצותיו ושמא יבואו לידי עברה. ואם היה כהן, אפילו לא נשאת. לא תדור עמו במבוי, שמא יבוא עליה וכהן אסור בגרושה אבל ישראל כל זמן שלא נשאת תדור בשכונתו ודוקא בשכונה אבל בחצר [לא].
<h2>דף כח.</h2>
לוה ממנה, בהיותו תחתיה. בנכסי אביה, שהיו בידיו נכסי מלוג ובכהן שגירש את אשתו קא מיירי. אינה נפרעת, ממנו על ידי עצמה שלא יתקרבו בדברים.
באבל רבתי, מסכת היא וקרי לה מסכת שמחות וזו היא משנה ראשונה שלה הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. גיסי אהדדי, מכירין זה את זה בקריצות ורמיזות.
מתני'. זה כתב ידו של אבא, ומקיימים השטר על פיו ואעפ"י שמת אביו בעוד זה קטן, בגמ' מפרש דאיצטריך כולהו דאי תנא זה כתב ידו של אבא משום דשכיח גביה פירוש ונתן עיניו בקטנותו בכתב יד אביו אבל רבו דלא שכיח גביה אימא לא ואי אשמועינן רבו דאית ליה אימתא עליה אבל אביו אימא לא ואי תנא אביו ורבו משום דהאי שכיח גביה והאי אית ליה אימתא עליה אבל אחיו דלא הא ולא הא אימא לא קמ"ל כיון דקיום שטרות מדרבנן מדאורייתא לא בעי קיום דאמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין הימנו רבנן בדרבנן ואין זה עיקור דבר מן התורה הם אמרו והם אמרו הם הצריכו את העדות והם הכשירו (ביאת) [בעדות] אלו. שיצאת בהינומא, והרי סימן שנשאת בתולה וכתובתה מאתים כדאמרינן בריש פירקין. יוצא מבית הספר, כשהיינו למדין יחד תינוקות בבית רבן, ובגמ' מפרש דבתרומה דרבנן מיירי כגון תרומת חוצה לארץ או פירות וירק דהימנו רבנן בדרבנן. ושהיה חולק עמנו על הגורן, בתרומה דרבנן. ושהמקום הזה בית הפרס, בית הפרס דרבנן.
אבל אין נאמנין וכו', דאפוקי ממונא הוא ובעינן עדות מעליאתא, וכתובה היינו טעמא דרוב נשים בתולות נשאות. מעמד ומספדי מקום היה לו כאן להספיד מתיו כשהוא מוליכן לבית הקברות שלו לעשות שם מעמדות ומושבות שהיו עושין שבעה מעמדות. גמ'. הימנוה רבנן בדרבנן, פירשנו במשנה.
גלויי מלתא בעלמא הוא, כלומר אין הדבר צריך עדות אלא לפרסם שיצא הדין לאור בלא גמגום.
אסור לאדם שילמד את עבדו תורה, בגמ' מקשי ממאי דקתני בברייתא או שקרא ג' פסוקין בבית הכנסת בפני רבו לא יצא לחירות, ומתרץ התם דאיקרי וקרא מדעתיה וכי קאמרינן הכא דקא נהיג ביה מנהג בנים.
<h2>דף כט.</h2>
אלו נערות, נערות דוקא נערה משהביאה שתי שערות עד שתבגור והם ששה חדשים בין נערות לבגרות אבל קטנה ובוגרת אין להם קנס. שיש להם קנס, אם אנסה אדם נותן לאביה חמישים כסף כדכתיב ונתן האיש השוכב וגו'. הבא על הממזרת וכו', ובגמ' פריך אבל כשרות לא ומשני פסולות איצטריך ליה לאשמועינן.
נתינה, מן הגבעונים והיא אסורה לקהל דדוד גזר עליהם כדאמרינן ביבמות ועל שם ויתנם יהושוע חוטבי עצים וגו' קרי להו נתינים. כותית, פירש רבנו שלמה גירי אריות הן וישנן בלאו דלא תתחתן בם והקשה רבנו יצחק אי גירי אריות הן מי אית להו קנס הרי גוים גמורים הם אלא גרי אמת הן ועל זה חשב אותם במשנה משום ספק ממזרות דאמרינן בקידושין אלו הן הספיקות שתוקי ואסופי וכותי וגם בירושלמי אומר דאיתא כמאן דאמר כותי הרי הוא כישראל לכל דבר וכן פירש רבנו תם ומתני' קודם גזירה אבל אחר גזירה גוים גמורים הם. ועל השבויה, ישראלית שנפדית פחותה מבת ג' שנים דבחזקת בתולה שאפילו נבעלה בשביה בתוליה חוזרין. ועל אשת אחיו, שנתקדשה לאחיו וגירשה אין בה מיתה אלא כרת. ועל אשת אחי אביו, שנתקדשה לו וגירשה דאי לא גירשה מחוייב מיתת בית דין הוא ואין מת ומשלם.
אעפ"י שהן בהכרת, הרי אין בהן מיתת בית דין וכרת לא פטר ליה מן התשלומין, ובגמ' רמי עלה אלו הלוקין הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו וכו' וקיימא לן דאינו לוקה ומשלם והכי פי' אלו הן הלוקין אם התרו בהם וקיימא לן דאין לוקה ומשלם דנפקא לן מכדי רשעתו רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעיות, ומתרץ ר' יוחנן כאן בשהתרו בו כאן בשלא התרו בו מתני' דידן בשלא התרו בו ומתני' דמכות בשהתרו בו דקסבר ר' יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מלקא לקאי ממונא לא משלם ויליף טעמא מדכתיב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות וסמיך ליה ארבעים יכנו וקיימא לן כר' יוחנן.
גמ'. יש לה מכר, יש לאביה זכייה למכרה לשפחות. ואין לה קנס, שהבא עליה אינו חייב קנס. ואין לה מכר, דתניא יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת קל וחומר מכורה כבר יוצאה אינה מכורה אינו דין שלא תמכר. מבת שלש שנים ויום אחד, שהיא ראויה [לביאה]. מכר לא, בתמיהה. אף קנס במקום מכר, משום קנס נקט בת שלש אבל למכר מבת יום אחד ועד שתביא שתי שערות.
<h2>דף כט:</h2>
קרי כאן וכו', אמתני' מקשינן. ה"ג נערה נערה הנערה, באונס כתיב כי ימצא איש נערה בתולה וגו' וכתיב בתריה ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה ודרשינן נערה יתירה (והי)[וה"א] יתירה דהנערה דמצי למיכתב ונתן לאביה. חד לגופיה, לכשרה.
<h2>דף לה:</h2>
היוצאה משום שם רע, קא סלקא דעתין שלא מצא לה בתולים בעלה ולהכי פריך בת סקילה היא דכתיב והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה. היכי דאמי שם רע כגון דאתו בי תרי, ולא שאמרו נבעלה דאם כן מאי למימרה הא לאו בתולה היא אלא אמרי לדידהו תבעתינהו באיסורא והפקירה עצמה לכך ולא שמעו לה. אימור זיופי זייף, הוא עצמו למד לכוין כתב הדומה לכתב ידי העדים שחתמו להו והלכך אפי' יש עדים מכירים החתימה ואומרין שחתימת ידי העדים היא לא מגבינן ביה.
<h2>דף לו.</h2>
החרשת והשוטה, בחזקת בעולות הן שאין להם דעת לשמור עצמן. בוגרת, בתוליה כלין מאיליהם. ומוכת עץ, הלכו בתוליה על ידי עץ. אין להם טענת בתולים, אינו יכול לטעון שלא מצא להם בתולים להפסידה כתובתה דהא בחזקת שאין להם בתולים הם וסבר וקביל. אילונית, שאין לה סימני נערות לעולם ואינה יולדת לשון איל זכר דוכרינתא דלא ילדא. נותנין לה לילה הראשון, ובועל כמה בעילות ותלינן כל דמים של אותו הלילה בדם בתולים אלמא אית לה בתולים לבוגרת דאי לא לא הוה בעי למיהב להו אלא בעילת מצוה וכיון דאין לה בתולים היכא דבעל ולא מצא דם תפסיד כתובה דהא כנסה בחזקת בתולה ונמצת בעולה. ה"ג אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי הכא במאי עסיקינן דקא טעין טענת פתח פתוח, אי אמר בעלתי ולא מצאתי דם ודאי טענה מעליאתא היא והכא דקא תאני אין לה טענת בתולים דקא טעין ואמר פתח פתוח מצאתי ועל הדם לא בדקתי אם נמצא אם לאו, בנערה וקטנה טענה היא כדאמרינן האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה ואעפ"י שאין יכול לברר דבריו בפנינו אמרן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אבל משבגרה אין פתחה צר כבתחלה ודומה לו כאלו פתח פתוח אבל לענין דמים בין קטנה בין נערה בין בוגרת יש להם דמים ומשום הכי אמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשון וכך פסק רבנו משה בר הרב מיימון זצ"ל ומה שכתב הרב אינו נראה.
<h2>דף לו:</h2>
מתני'. ואלו שאין להם קנס וכו' יתירות על בנות שלש שנים, דראויות לביאה בחזקת הפקר הן ונבעלו בגויותן והשבויה בשביתה. הרי היא בקדושתה, ויש לה קנס. ואעפ"י שהיא גדולה, כלומר שנפדית יתירה על בת ג' שנים ויום אחד.
הבא על בתו ועל בת בתו ועל בת בנו, מארוסתו דאי מנשואתו הא תאני בת אשתו ובת בתה ובת בנה וכולהו בשריפה יליף להו בסנהדרין ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון באשה שמתה לא (מת) יענש דמי וולדות לפי שמחוייב מיתת בית דין על האשה ואין מת ומשלם ואפילו חייב מיתה שוגג פטור מן הממון דתנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקתה בו בין בשוגג בין במזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך ירידה לדרך עליה לפטרו ממון אלא לחייבו ממון כי מכה בהמה לעולם חייב דאמר בבבא קמא פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד בין מתכוין ובין שאין מתכוין בין דרך ירידה ובין דרך עליה לחייבו ממון אלא לפטרו ממון, ולא יהיה אסון מיהא איצטריך דאי מהאי הקישא הוה אמינא אדרבא לאידך גיסא מהמכה בהמה לעולם ישלם אף מכה ישלם.
<h2>דף לח.</h2>
שנתארסה ונתגרשה, דאילו ארוסה שלא נתגרשה חייב מיתה ואין שם קנס. ואין לה קנס, בגמ' מפרש טעמא דכתיב אשר לא ארשה הא ארשה אין לה קנס. יש לה קנס, דדריש הכי אימא לא ארשה לאביה הא ארשה לעצמה ורישא דקתני אשת אחי אביו בנתארסה ונתגרשה עסיקינן וקתני יש לה קנס ר' עקיבא היא.
<h2>דף לח:</h2>
גמ'. בא עליה ומתה פטור, לא הספיק האב להעמידו בדין עד שמתה. לאבי הנערה ולא לאבי המתה, בגמ' מפרש (רשותא) [תלתא] קראי כתיבי נער נערה הנערה בתולה בתולות הבתולות תרי לגופייהו וחד לכדאביי וחד לגזירה שוה שיהא זה כמוהר הבתולות ומהר הבתולות כזה מה אונס חמשים אף מפתה חמשים ומה מפתה שקלים אף אונס שקלים אייתרו להו תרין חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות.
<h2>דף לט.</h2>
בא עליה עד שלא נתארסה, ולא הספיק אביה להעמידו בדין עד שנתארסה דבגרות ונישואין מפקי מרשות אב, בגרות לא אשכחן דזיכתה לו תורה וכיון דלא זיכתה לו תורה אנן מהיכא תיתי לן לזכותו בשלה נישואין מוציאין מרשות אב כדאשכחן בהפרת נדרים דכל זמן שלא נשאת אביה מיפר ומשנשאת אין אביה יכול להפר.
מתני'. המפתה נותן וכו' בושת ופגם, במתני' לקמן מפרש להו. האונס נותן את הצער, מפרש בגמ' צער פסוק רגלים וכה"א ותפסק את רגליה. ומפתה אינו נותן את הצער, מפרש בגמ' אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה פקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער ואע"ג דקא חזינן דאית לה לא הוי אלא כמיא חמימי על רישא דקדחא. נותן מיד, לאביה ואעפ"י שכונסה. ומפתה לכשיוציא, ובגמ' פריך אטו אשתו היא ופריק לכשלא יכנוס דאם כונסה אין נותן קנס כדכתיב מהר ימהרנה לו לאשה ואם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול וגו' אבל אונס כתיב ונתן וכו' חמשים כסף ולו תהיה לאשה. שותה בעציצו, בכלי שבחר לו לשתות בו כלומר על כרחו ישאנה מדכתיב לא יוכל לשלחה. ומפתה אם רצה להוציא יוציא, בגמ' מקשי מיכדי מגמר גמרי מהדדי להא מילתא נמי לגמרו מהדדי ומתרץ אמר קרא מהר ימהרנה לו לאשה לו מדעתו.
מתני'. נמצא בה דבר זמה, כגון שהיה האונס כהן ונבעלה אחר שאנס אותה לפסול לה או כגון שנבעלה מקודם שאנסה שלא כדרכה לפסול לה. או שאינה ראויה בישראל, כגון שהיתה ממזרת או נתינה.
<h2>דף לט:</h2>
גמ'. אשתו היא וכו', וכי אשתו היא כבר, דקאמר לכשיוציא. לכשלא יכנוס, שתמאן היא או אביה או המפתה עצמו. בין היא בין אביה יכולין לעכב, בגמ' יליף טעמא. כשתצא היא, אם יצאת מאיליה ותבעה ממנו גט אבל איהו לא מצי מפיק לה דכתיב לא יוכל לשלחה.
<h2>דף מ.</h2>
גמ'. וניתי עשה, ולו תהיה לאשה. נדחי לא תעשה, דאינה ראויה לבא בישראל כגון ממזרת. כגון מילה בצרעת, שהמילה עשה והצרעת בלאו דכתיב השמר בנגע הצרעת וכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ודרשינן אפילו בהרת יקוץ. מי איתא לעשה כלל, השתא נמי מלמדין אותה לומר איני רוצה.
מתני'. יתומה שנתארסה ונתגרשה האונס חייב והמפתה פטור, דכיון דיתומה היא וקנסה שלה הוא ואחילתיה דמדעתה נתפתתה לו פטור, ובגמ' מפרש דנתארסה ונתגרשה מילתא אחריתי היא ולא איתומה קאי דאי יתומה דוקא פשיטא אלא הא קמ"ל דנערה שנתארסה ונתגרשה לעצמה ובגמ' מפרש דר' אלעזר בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה דאמר במתני' נערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה והך נתארסה ונתגרשה דר' אלעזר בשאביה קיים וקרי לה יתומה משום דפקע זכות אב מינה לגבי קנסה.
גמ'. טובינא דחכימי, מאושר שבחכמים אשרי מתרגמ' טוביה, ר' אלעזר ר' אלעזר בן שמוע הוא ותלמידו של ר' עקיבא היה כדאמרינן ביבמות בהבא והיה העולם שמם עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר' מאיר ור' יהושע ור' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע.
מתני'. הכל לפי המבייש, אדם בינוני המבייש בושתו קשה מאדם זולל ומאדם חשוב. והמתבייש, לפי חשיבותו בשתו. כאילו היא שפחה, בגמ' מפרש מאי גריעותה מחמת בעילה. כל שיש לו קצבה מן התורה, כגון חמשים של אונס ושל מפתה ושלשים של עבד ומאה של מוציא שם רע.
<h2>דף מ:</h2>
גמ'. שיש לו קורת רוח ממנו, שזהיר בעבדותו ואף הוא רוצה לעשות לו קורת רוח להטעימו טעם בתולה.
כל מקום שיש מכר, בימי קטנות. אין קנס, הא סתמא לר' מאיר ובגמ' מפרש טעמא אמר קרא ולו תהיה לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר כלומר במי שבידה להקנות עצמה לאישות הכתוב מדבר. וכל מקום שיש קנס, משעה שהיא נערה. אין מכר, דתניא יכול ימכור אדם בתו כשהיא נערה אמרת מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר. בוגרת לא מכר, דדרשינן ויצאה חנם אלו ימי נערות אין כסף אלו ימי בגרות. ולא קנס, דלכולי עלמא נערה ולא בוגרת.
זו דברי ר' מאיר, דאמר אין קנס לקטנה. יש קנס במקום מכר, מבת יומה עד בת שלש שנים ויום אחד יש מכר ואין קנס מבת שלש שנים ויום אחד עד שתביא שתי שערות יש מכר ויש קנס ומשתביא שתי שערות עד שתבגור יש קנס ואין מכר.
יש בגר בקבר ודבנה הוי, ואע"ג דפרכינן ולרבא דאמר ודבנה הוי דאלמא קטנה מיעברא וילדה מיהו שמעינן דסבירא ליה לרבא דקטנה יש לה קנס.
אלא כאן נערה, האי דכתיב נערה לאו לגלויי עליה דמוציא שם רע דפשיטא דבנערה מישתעי קרא מדכתיב ואם אמת היה הדבר וגו' ואי קטנה בת עונשין היא אלא לגלויי על כל מקום שנאמר נערה חסר ויליף הכי כאן שאי אפשר אלא בנערה כתב נערה מלא וללמדך דכל מקום שנא' נער אפילו קטנה במשמע.
<h2>דף מא.</h2>
מתני'. האומר פתיתי, בגמ' מקשי וליתני אנסתי ומתרץ לא מבעיא אנסתי דלא קא פגים לה שאין לעז של אנוסה גדול כלעז של מפותה וכיון דלא פגם דילה הוא מהימנינן ליה למשקל מיניה בושת ופגם על פיו אבל פתיתי דקא פגים לה אימא לא נהימניה להחזיק את הלעז קא משמע לן. משלם בושת ופגם על פי עצמו, דממונא הוא. ואינו משלם קנס, בבבא קמא נפקא לן דמודה בקנס פטור מאשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע את עצמו. המית שורי את פלוני, והריני חייב בכופר ובשור מועד מיירי. הרי זה משלם על פי עצמו. קסבר כופרא ממונא הוא. או שורו של פלוני, בשור מועד נמי משלם נזק שלם על פי עצמו. עבדו של פלוני, והריני חייב שלשים סלע אינו משלם דקנס הוא. זה הכלל כל המשלם יותר על מה שהזיק, דהיינו (פלגו שקא) [פלגא נזקא] כדין יתר ממה שהזיק דהוי קנסא ואינו משלם על פי עצמו, ומקשי בגמ' ליתני זה הכלל כל שאינו משלם כמו שהזיק אינו משלם דמשמע פחות ומשמע יתר ומתרץ כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא משום הכי לא קתני פי' כיון דאיכא חצי נזק המשתלם בנזקי בהמה המהלכת והתיזה צרורות מתחת רגליה והזיקו דתנן בבבא [קמא] דמשתלמת חצי נזק ובההיא חצי נזק קי"ל בבבא קמא דהלכתא גמירי לה מסיני שהן תולדה דרגל ופטורה ברשות הרבים כי רגל ונזקי רגל לא קנסא נינהו אלא ממונא שהרי מועדת מתחלתה וגבי צרורות הוא דאקיל רחמנא וכיון דממונא הוא משלם על פי עצמו משום הכי לא פסיקא ליה למתני כל שאינו משלם כמה שהזיק דהא איכא הא.
<h2>דף מא:</h2>
נערה שנתפתתה, מקשי בגמ' בפרקין דלעיל ואימא חמשים אמר רחמנא מכל מילי ומתרץ אמר אביי תחת אשר ענה פי' גבי חמשים כסף מכלל דבשת ופגם שאינן משום הענוי שהרי ישנן בשאר החובלים אינן בכלל זה ורבא אמר אמר קרא ונתן האיש השוכב עמה הנאת שכיבה חמשים כסף מכלל דאיכא בושת ופגם ומקשי ואימא לדידה ושקיל וטרי ומסיק ומסתברא דאבוהא הוי דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין פי' מסתברא דבושת ופגם דאב הוי שהרי בידו לביישה בבושת בעילה ולפוגמה בפגם בעילה דאי בעי מסר לה לקדשה בביאה למנוול ומוכה שחין כדתנן האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף ובשטר ובביאה וכיון דבידו ליטול ממון לפגמה ולביישה בושה זו השתא אפסדיה האי דפגמה. והצער בתפוסה, והצער נמי לאביה באנוסה בתפוסה לישנא דקרא נקט ותפשה ושכב עמה.
לא הספיקה לעמוד בדין וכו', כיון דלא עמדה בדין לאו ממון הוא להורישו לבניו דאמרינן לקמן בגמ' אין אדם מוריש לבנו זכות שזיכתה לו תורה בבתו ויליף לה מקרא. מת האב, משעמדה בדין בנערותה בין בגרה קודם מיתה בין לא בגרה הרי הן של אחין דכיון דעמדה בדין זכה בהן האב. ר' שמעון אומר, אעפ"י שעמדה בדין לא הוי ממון דאב להורישו לבניו עד דמטי לידיה, ובגמ' יליף טעמא מדאמר קרא ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה לא זיכתה תורה לאב אלא משעת נתינה.
<h2>דף מב.</h2>
מעשה ידיה, שעשת בחיי אביה אעפ"י שלא גבת כגון שכר פעולה. מת האב הרי הוא של אחין, דמשבא לעולם זכה בו האב ולא דמי לקנס דלא הוי ממון עד עמדו בדין ויעידוהו דהאי אי מודה מיפטר. ומציאתה, בגמ' פריך ממאן גביא.
<h2>דף מג.</h2>
גמ'. בת הניזונת מן האחין, שכן הוא תנאי כתובה בנן נוקבן דתהויאן ליכי מינאי אינון יהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסאי עד דתלקחן לגוברין. לאו מדידהו, אלא מתנאי כתובת אמן. דקתני מתני' מציאתה, עם מעשה ידיה ולמה לי למתנייה הא לא שייך למתני בה אעפ"י שלא גבת דממאן גבת אלא לאו הכי קאמר מעשה ידיה כמציאתה דמה שבחיי האב לאב וליורשיו ומה שעשתה לאחר מיתת האב לעצמה. מה מציאתה וכו', דמציאתה פשיטא לן דלעצמה דהא אפילו בחיי האב לא זכי בהו אלא אם כן סמוך על שלחנו כדאמרינן בשנים אוחזין ומשום איבה דכיון דאינו חייב במזונותיה בחייו כדתנן בפרקין האב אינו חייב במזונות בתו אי אמרת מציאתה לעצמה תו לא יהיה לה מזוני ולקמן בפרקין נמי אמרינן האב זכאי במציאתה משום איבה אבל אחים על כרחייהו מיתזנא מנכסי האב. והתנחלתם אתם, עבדים כנעניים. זכות בתו, זכות שזיכתה לו תורה בבתו.
<h2>דף מג:</h2>
מתני'. כתובתה שלו, כתובה שהיא גובה משתי אירוסין הללו וקסבר יש כתובה לארוסה ובימי נערות וקטנות קאמר כתובתה שלה דמשהשיאה פקעה רשותו ובתר גוביאנא אזלינן וגוביאנא בתר הכי הוא ולא אזלינן בתר כתובה לומר הואיל והראשונה נכתבה (בעדות) [בעודה] ברשות האב תהוי דאב. הראשונה של אב, טעמא מפרש בגמ' הואיל וברשותו נכתבין פי' כתובה ראשונה שהיא לפני נישואין.
גמ'. תו לא שריא לאינסובי, דהוחזקה להיות בעליה מתים ודקתנא במילתיה דלא לינקוט בדרך פורענות ואגב אורחיה דבעי לאגמורי משפט הכתובה ומחלוקת דר' יהודה וחכמים נקט לישנא דידיה למסתם לך כר' דאמר במסכת יבמות נישאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא דבתרי זימני הויא חזקה. וגרסי' בפרק הבא וכו', התם פרישנא לה.
ומיגבא מאימת גביא, כלומר לענין זכייה דאב חזינן דלאו בתר אירוסין אזלינן ואפילו לר' יהודה כדקתני ומודה ר' יהודה במארס את בתו ובגדה ואחר כך נשאת שאין לאביה רשות בה אלמא בתר כתיבה לענין מיטרף לקוחות מאימת טרפא ממשעבדי משעת אירוסין דהא מההיא שעתא איחייב בתקנתא דרבנן או דילמא עד שעת כתיבה דהויא מלוה בשטר לא טרפא. מנה מאתים, דמתקנתא דרבנן מיחייב טרפא מזמן אירוסין אם מת או גירשה לאחר נישואין טורפת לקוחות שלקחו מנכסיו מזמן אירוסין ואילך דבההיא שעתא אשתעבד. ותוספת, שמעצמו היא באה לו לא נשתעבד עד זמן כתיבת הכתובה שקנו מידו וכתבו. אחד זה ואחד זה מן הנשואין, דהיא גופה מחלה לשעבודא קמיתא ונתרצתה בזמן הכתוב בשטר הכתובה ככל המפורש בה בין עיקר בין תוספת.
<h2>דף מד.</h2>
שני שטרות, של שדה אחת של מכר או מתנה וכתבן ראובן לשמעון אחד בניסן ואחד בסיון. ביטל שני את הראשון, ואם כתב לו אחריות וטרפוה ממנו אין גובה אלא מזמן שני. דאי אוסיף ביה דיקלא, בשטרא בתרא. לתוספת כתביה, ולא לבטולה לקמא אלא דאי מזמן שני אתי למגבי ליקני עיקר ותוספת ואי ניחא ליה בקמא משום דקדים לא ליקני תוספת דכוותה הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון שלש מאות גובה מזמן שני דהא אוסיף לה דכתב בה שלש מאות.
ליפות כחו כתביה, ואי נמי לא אוסיף ביה לא ביטל את הראשון אלא דלא ליתו בני מיצרא לערער עליה דקיימא לן מתנה אין בה משום דינא דבר מצרא. דינא דבעל חוב, דאי אתי בעל חוב וטריף ליה מיניה קביל עליה אחריות בשטר השני דניהדר וניגבי מיניה מעות הכתובין כאן. מאי טעמא, ביטל. אודי ליה. בעל השטר שהראשון מזוייף היה ונתרצה על האמת לקנין מזמן שני. אודועי שהדי, לרפרם פסולין לרב אחא כשרין. ולשלומי פירי, שאכל לוקח בין זמן ראשון לזמן שני לרפרם משלם. ולטסקא, לפרוע מס הקרקע למלך מזמן ראשון לזמן שני לרפרם על המוכר לפרוע לרב אחא על הלוקח ליתן ולפרוע כגון כתובת אשה שתי כתובות כל אחת מאתים דליכא תוספת.
[לשון הרי"ף מב"ב קע"ב ע"א] לא משוינן לה, שלא מדעת הלוה. עבוד רבנן מילתא, תקנו שלא ישתנה שטרו מכמות שהיה דניחא ליה למלוה שיהו שני שטרות דאי הוה חד שטרא מאה זוזי וטענו המלוה חמשים לא יפרע אלא בשבועה דתנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה והוא הדין לכל שטרות כדאמרינן במסכת שבועות וכי מה בין זה לפוגם שטרו וכו' בפרק שבועת הדיינין. כדי שלא יכוף לפרעו, כשיפרענו לוה למלוה חצי חובו יכופנו מלוה לפרעו השאר כי ידאג המלוה יצריכוהו בית דין שבועה הלכך ניחא ליה ללוה דהוו תרי שטרי בר חמשין חמשין כדי שלא יכופנו המלוה ללוה לפרעו.
מתני'. וזינתה, מאירוסין והיא נערה. הרי זו בחנק, ואפילו נתגיירה פחותה מבת שלש דבחזקת בתולה דכי כתיבא סקילה בנערה המאורשה בישראל כתיב כי עשתה נבלה בישראל. אין לה פתח בית אב, אין צריך להוציאה אל פתח בית אביה. ולא מאה סלע, אם נמצא בעל שקרן ועדים זוממין דכולהו פרשתא בישראל כתיבא. הרי זו בסקילה, בגמ' יליף דאמר קרא ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה פי' דכתב וסקלוה כל אנשי עירה באבנים ומתה קרא יתירא הוא. הרי היא כבת ישראל לכל דבר, ויש לה פתח בית אב ומאה סלע. יש לה אב ואין לה פתח בית אב, ובישראלית קא מיירי.
<h2>דף מד:</h2>
רבא אמר חייב, מפרש טעמא בגמ' מדקתני אמי בתולת ישראל ולא בתולת גרים אי אמרת בשלמא כי האי גוונא בישראל מחייב איצטריך קרא למעוטי גרים יתומה היא דרחמנא אפקריה לזרעיה כשל חמור כדכתיב וזרמת סוסים זרמתם גרים אלא אי אמרת בישראל פטור השתא בישראל פטור בגרים מבעיא פי' בתולת והוא לשון שכבת זרע היורה כזרם מים.
נערה מלא דיבר הכתוב, וכל מקום כתוב נער והכא נערה מלא להוציא את הקטנה, ומקשי בגמ' טעמא דכתב רחמנא הנערה הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה והא כתיב ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא אלא כתיב כאן נערה וכל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע פי' כאן נערה כאן שאי אפשר בקטנה כתב מלא הא למדת שכל מקום שנכתב חסר אף הקטנה במשמע כגון באונס ומפתה.
גמ'. שלש מידות, במיתת נערה המאורשה. באו לה עדים בבית חמיה, לאחר שנשאת. שזינתה בבית אביה, באירוסין סוקלין אותה על פתח בית אביה דכת' הכי והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה והאי בבאו עדים בבית חמיה כתיב דהא במוציא שם רע כתיב דמפרש ביה קרא ואקרב אליה אלמא כשנשאת. ראו גידולים שגידלתם, כלומר מבית זה יצתה הנבלה שבו זינתה. באו לה עדים בבית אביה, קודם שנישאת. שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על שער העיר ההיא, דכתיב כי יהיה נערה בתולה מאורסה והוצאתם את שניהם על שער העיר ההיא.
<h2>דף מה.</h2>
תידון בחנק, כי היכי דאילו זנאי השתא לאו סקילה איכא אלא חנק דכי כתיב סקילה בזינתה נערה כתיב כדאמרן כי יהיה נערה בתולה וגו' השתא נמי בחנק דכיון דאשתני גופה מן החטא להעמדה בדין אשתני קטלא לכדהשתא.
הוציא עליה שם רע, שכנסה משבגרה ולא מצא לה בתולים ובא לבית דין. הוא אינו לוקה, אם כיחש. ואינו נותן מאה סלע, דכי כתיב ויסרו אותו מלקות וענשו אותו ממון בנערה כתיב וזה עקימת שפתיו גורמין לו ליענש כדמתרץ בגמ' ועקימת שפתיו בבוגרת הואי. היא, אם אמת היה. וזוממיה, עדים שהיו מעידים על זנותה ונמצאו זוממין. מקדימין לבית הסקילה, כלומר ישכימו לבוקר לשם כי אין להם הצלה מן המיתה הזאת. היא וזוממיה סלקא דעתך, אם אמת אין שקר. אלא או היא, אם אמת או זוממיה, אם שקר. לבית הסקילה, אלמא אע"ג דאשתני גופה ואילו זנאי השתא בת חנק היא לא אמרינן אשתני קטלא. מוציא שם רע קא אמרת, לאותובי אסרחה ולבסוף בגרה דתני תנא דאיירי בבאו לה עדים בבית אביה שאני מיתה הבאה על ידי הוצאת שם רע דבעל משנשאת ולא אמרינן בה משום דאשתני דינא דאי זנאי השתא בת חנק היא נימא אשתני קטלא דהך דזנאי בנערות דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא וזינתה בחנק וכו' כלומר ותדע דהא בלא בגרה נמי כל הוצאת שם רע ואפילו בנערות אשתני דינא הוא דאילו זנאי השתא חנק הוא דאיכא הואיל ונכנסה לחופה ואע"ג שלא נבעלה כדתניא בסנהדרין נערה ולא בוגרת בתולה ולא בעולה מאורסה ולא נשואה מאי ולא נשואה אילימא נישאה ממש היינו בעולה אלא לאו נכנסה לחופה ולא נבעלה אלמא אילו זנאי השתא בת חנק היא ואילו מוציא שם רע עליה השתא דזנאי קודם כניסה לחופה בסקילה אלמא בהוצאת שם רע לא אמרינן דמשום דאשתני דינה אילו זנאי השתא לישתני קטלא הכא על ידי זנות דמעיקרא והלכך כי בגרה נמי ונשאת לא אמרינן במוציא שם רע דמשום דאשתני דינא דהשתא אשתני קטלא דמעיקרא. ודילמא כי חדית רחמנא היכא דלא אשתני גופה אבל היכא דאשתני גופה לא חדית רחמנא, כלומר האי ראיה דמיתית מסתם מוציא שם רע לאו ראיה היא לכאן דהתם הוא דאע"ג דאשתני דינא דאילו זנאי השתא לא אשתני קטלא דהאי דזנאי מעיקרא משום דלא אישתני גופה הוא וחדוש הוא שחדשה תורה בלא אישתני חדית באשתני גופה לא חדית אבל בגרה אשתני גופה הוא ואי בבאו לה עדים בבית אביה אית לך למימר סרחה ולבסוף בגרה בחנק במוציא שם רע נמי משבגרה הוה ליה למתני חנק.
<h2>דף מו.</h2>
זינתה מעיקרא יש לה כתובה מנה, הכי מתרצינן לה בפירקא קמא זינתה מעיקרא ולא כלום נמצאת מוכת עץ יש לה כתובה מנה. נמצא שם רע שאינו שם רע, כגון שהביא הבעל עדים שזינתה והיא ארוסה בבית אביה והביא האב עדים והזימם או הכחישם. הוא לוקה, דכתיב ויסרו אותו. בין בעל, ובא לבית דין והוציא שם רע על ידי בעילתו ואמר לא מצאתי בתולים. בין לא בעל, ובא לבית דין ואמר באו לי עדים שזינתה בבית אביה והרי הם לפניכם, בגמ' מקשי בשלמא לר' אליעזר בן יעקב היינו דכתיב ובא אליה ואקרב אליה אלא לרבנן מאי ובא אליה ואקרב אליה, ומתרץ ובא אליה בעלילות ואקרב אליה בדברים ומקשי בשלמא לר' אליעזר בן יעקב היינו דכתיב לא מצאתי לבתך בתולים אלא לרבנן מאי לא מצאתי לבתך בתולים, ומתרץ כשירי בתולים פי' עדים שיזימו או יכחישו את אלו ויכשירו בתך לבתולה גמורה וכן ואלה בתולי בתי ואלה כשירי בתולי בתי, ומקשי בשלמא לר' אליעזר בן יעקב היינו דכתיב ופרשו השמלה אלא לרבנן מאי ופרשו השמלה א"ר אבהו שפרשו דברים ששם לה. אלא בשבעל, ואע"ג דמפרש דברים ככתבן מכל מקום אינה נסקלת אם אין הבעל מביא עדים שזינתה דשמא ראה ואיבד, ואין הבעל לוקה ומשלם בפרישת השמלה דשמא דם צפור הוא אלא כשהביא האב עדים והזימו עדי הבעל שגם לר' אליעזר בן יעקב רוצה לומר ופרשו השמלה משל שיחורו הדברים כשמלה אלא שמכל מקום [מ]יושב יותר בטוב לר' אליעזר בן יעקב שהפסוקים באים לגלות דבבעל דוקא מיירי ונקיט קרא משל מדבר ההוה בדברי ריבותם אבל לרבנן שאין מדבר כלל בבעל יותר מכשלא בעל למה נקט משל זה בחנם כיון דובא אליה ואקרב אליה ולא מצאתי לבתך בתולים ואלה בתולי בתי לא הוו דוקא דאם כן הוה דייקנא בעל דוקא להכי אין לשון שמלה למשל [מ]יושב בטוב לרבנן כמו לר' אליעזר בן יעקב מיהו פרישת שמלה אינו דוקא כי אם למשל אפילו לר' אליעזר וכן מצאתי בירושלמי דמשמע ליה כמו שפירשתי דגרסי' בירושלמי תני ר' אליעזר בן יעקב אומר ואמרו הדברים ככתבן א"ר יוסי בר ר' בון לעולם אינו חייב עד שיכנוס ויבעל ויטעון טענת בתולים ופרשו השמלה סוף הדבר אלא עד שיתחוורו הדברים כשמלה.
<h2>דף מו:</h2>
עד שיבעול כדרכה ויוציא שם רע כדרכה, כיון דאמר כר' אליעזר בן יעקב דסבירא ליה דברים ככתבן היאך אתה קורא לא מצאתי לה בתולים אלא אם כן אמר בעלתי כדרכה ומצאתיה בעולה. לוקה מכת מרדות מדרבנן, כר' אליעזר בן יעקב דאמר לא נאמרו דברים אלא כשבעל והלכתא כר' אליעזר בן יעקב דסוגיא דשמעתא כותיה אזלא ומדסבר ר' יוחנן כותיה שמע מינה הלכתא כותיה.
מתני'. האב זכאי בבתו, בקטנות ובנערות. בקדושיה בכסף, שכסף קידושיה שלו, ובגמ' יליף בכסף מנא לן דכסף קידושיה לאביה דאמר רב יהודה אמר רב ויצאה חנם אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב פי' אין כסף לאדון בצאתה מרשותו בסימני נערות כדילפינן בקידושין דביוצאה בסימנין משתעי קרא אבל יש כסף לאדון אחר כשהיא יוצאה מרשותו ומנו אב שאין אדון לבת ישראל אלא אביה חוץ מזה שנמכרה לו ומקשי בגמ' ואימא לדידה פי' והכי תדרשיה אין כסף ביציאה זו אבל יש ביציאה אחרת ולעולם דידה הוי ומתרץ יציאה דכותה קא ממעט פי' מה כסף דיציאת אדון אי הוה התם כסף לאדון שהיא יוצאה ממנו בעי מהוי בפדיון גרעונה אף כי קאמר נמי יש כסף ביציאה אחרת דאדון שהיא יוצאה ממנו בעי מהוי ולאו לדידה.
ובשטר, שאם קיבל שטר אירוסין עליה הרי זו מקודשת. ובביאה, רשאי למסרה לביאה לשם קידושין. ירושלמי, ניחא בכסף ובשטר ובביאה תיפתר שאמר לו לכשתקנה לי בתך בביאה יהא לך כסף זה בידי, ובגמ' יליף בשטר ובביאה מנא לן דאביה זכאי ומשיב אמר קרא ויצאה והיתה איתקוש הויות להדדי.
זכאי במציאתה, משום איבה פי' דכיון דאינו חייב במזונותיה אי אמרת מציאתה שלה איכא איבה ולא זיין לה תו. ובמעשה ידיה, דאמר רב הונא אמר רב מנין שמעשה הבת לאב שנא' וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה ולקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מבעיא כי איצטריך קרא לנערה. ובהפרת נדריה, דכתיב בנעוריה בית אביה. ומקבל את גיטה, אם נתגרשה מן האירוסין קודם שבגרה אבל בגרה או נשאת שוב אין לאביה בה רשות וכולהו מנדרים לא ילפי דממונא מאיסורא לא ילפינן. ואינו אוכל פירות בחייה, אם נפלה קרקעות בירושה מבית אמה אין אביה אוכל פירותיהן אלא עושים לה סגולה לפי שאין הבעל יורש את אשתו בקבר בחייה אלא אם כן מתה והוא יורשה. יתר עליו הבעל, שהוא זוכה גם הוא בכל השנויין ומנויין למעלה. ואוכל פירות, נכסים שנפלו לה בירושה משנישאת לו. וחייב במזונותיה, מפרש בגמ'. ובפרקונה, אם נשבית שהוא תנאי כתובה כדתנן במתני'. ובקבורתה, דאמרינן לקמן בגמ' קבורתה תחת כתובתה שהכניסה לו מבית אביה והוא יורשה במיתתה. משני חלילין, להספד, ובגמ' מפרש דבהכי פליגי תנא קמא ור' יהודה כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחא דידה פי' דרך בני משפחתו בכך ואין דרך בני משפחתה בכך, תנא קמא סבר כי אמרינן עולה עמו ואינה יורדת עמו הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא ור' יהודה סבר אפילו לאחר מיתה.
<h2>דף מז:</h2>
גמ'. תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, ולמאן דאמר יכולה אשה לומר איני ניזונית ואיני עושה מגיה לקמן אימא מעשה ידיה תחת מזונות וקסבר מזונות דרבנן. תחת כתובתה, תחת הנדוניא שהכניסה לו והם כתובין בשטר הכתובה והוא יורשה. תחת פירות, שהוא אוכל מנכסי מלוג שלה כגון נכסים שנפלו לה משנשאת או שהיו לה קודם לכן שלא שמאתן בנדונית כתובה ואם תאמר ליתני פירותיה תחת פרקונה יש לומר דאי הוה תני כן הוה סלקא דעתא שיכולה לומר איני ניפדית ואיני נותנת פירות וזה לא רצו חכמים שלא תטמע בידי גוים. לפיכך בעל אוכל פירות, מקשי בגמ' פשיטא ומתרץ מהו דתימא מיכל לא ניכלוהו אנוחי ננחינהו דאם כן מימנעי ולא פריק קמ"ל דהא עדיפא לה דזמנין דלא מלו ופריק לה מדידיה פי' לא יהא בפירות כדי פרקונה והשתא כי אכלינהו ולא ידע כמה הוי פריק לה מדיליה דהכי תקון דאיהו אכיל בין רב בין מעט והוא פריק כל כמה דהוי, ומקשי בגמ' ואיפוך אנא פי' מזונות תחת פירות ופרקונה תחת מעשה ידיה ונפקא מינה דאי אמרה איני נזונית ואיני עושה לא כלום קאמרת, ומתרץ אמר אביי תיקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי מזונות ומעשה ידיה מצויין שביה ואשה שיש לה פירות אינן מצויין. בגמ' תני רב יוסף שארה זו קרוב בשר שלא ינהוג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן מסייעא ליה לרב הונא דאמר רב הונא האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וכן הלכה.
<h2>דף מח.</h2>
זנין, מזונות. מפרנסין, לבוש וכסות. ודבר אחר, לקמיה מפרש. אבל לא בניו ובנותיו, לפי שאינו חייב במזונותיהן בחייו. שלא לדעת, אזלינן בתר רובא דעלמא ואמרינן מסתמא ניחא ליה שיזונו בניו ובנותיו משלו אבל יוצא מן המקום לדעת היה בידו לצוות על מזונות בניו ובנותיו ואשתו והוא לא צוה גילה דעתו שאינו רוצה לזונן הלכך אשתו דמחייב לה בתנאי כתובה אשתעבוד נכסיה בניו ובנותיו לא ודוקא בני שש אבל פחותים משש זנין מנכסיו כדלקמן בסוף פרק אעפ"י.
תכשיט, בשמים אבקת רוכל שהנשים מתקשטות ומתבשמות מהן, מאן דאמר תכשיט לא יהבינן לאשתו כל שכן שאין עליו לעשות צדקה מנכסיו, ומאן דאמר צדקה לא יהבינן אבל תכשיט יהבינן דלא ניחא ליה (דתיטול) [דתינוול].
לפי כבודה ולא לפי כבודו, בתימה וכגון שהיה כבודו יותר מכבודה, ומתרץ אימא אף לפי כבודו, ויש ספרים שכתוב בהן אף לפי כבודה וכגון שהיה כבודה יותר מכבודו.
האומר בשעת מיתתו אם מתה אשתו וכו', דכיון שהוא מת בתחלה והיא גובה כתובתה אינו חייב לקברה דתנן יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה. נכסי קמי יתמי רמו ופשיטא דאין קבורתן עליהן. אל תקברוהו מנכסיו, אלא מן הצדקה.
מתני'. לעולם היא ברשות האב, ואם בת ישראל מאורסת לכהן אינה אוכלת בתרומה וזכאי בה בכל זכות אב בבתו. מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל, בגמ' אמר רב מסירתה לכל ליורשה וליטמא לה ולמעשה ידיה ולכל דבר איש לאשה קימא מסירת אב או שלוחים במקום חופה חוץ מאכילת תרומה וטעמא דידיה משום סמפון כדלקמן בפרק אעפ"י ואכתי איכא למיחש להכי שמא ימצאו בה מומין ונמצא קידושיה ונישואיה טעות ופליגי עליה אמוראי ופסק רבינו יצחק בן גיאת כרב. מסרו שלוחי האב, משלחה לו על ידי שלוחיו ופגעו בשלוחי הבעל ומסרוה להם.
<h2>דף מח:</h2>
גמ'. ממשנה ראשונה, בפרק אעפ"י. הגיע זמן, לבתולה משתבעה הבעל להכין עצמה לנישואין ולאלמנה שלשים יום. ולא נישאו, כגון שעיכב החתן. ואוכלות בתרומה, אם בת ישראל מאורסת לכהן היא ואע"ג דהיא לקמן בפרקין מכל מקום תני לישנא יתירא להכי.
הלך האב וכו', אין מסירתו מסירה. ונכנסה עמו, עם בעלה. ללין, כשאר לינה בעלמא ולא לשם נישואין ובסתמא מיירי סתם חצר דידה ללין. כתובתה, מטלטלין שיחד לה אביה נדונייתה ונכנסה לשם נישואין סתם חצר דידיה לשום נישואין. בד"א, שמסירתה לשלוחין הוו נישואין. לירושתה, להא מילתא לחודה הוא דהוו נישואין לפי' ר"ש יתראה דהלכה כשמואל דלא מהניא מסירה לשוויה נשואה אלא לירושה אבל לשאר דברים הויא ברשות אביה. ירושלמי, לא סוף דבר לחופה אלא אפילו לבית שיש בו חופה.
<h2>דף מט.</h2>
מתני'. האב אינו חייב במזונות בתו, בחייו, ובגמ' מוקי דלר' יהודה הכי קאמר האב אינו חייב במזונות בתו והוא הדין לבנו הא מצוה בבנו איכא קל וחומר בבתו משום זילותא ואהכי תנא במתני' בתו דאי תנא בנו הוה אמינא במזונות בנו הוא דאינו חייב הא במזונות בתו חייב להכי תנא בתו. זה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה, ביום שמינוהו נשיא. בכרם ביבנה, על שם שהיו יושבין שורות שורות ככרם. הבנים יירשו והבנות יזונו, שתי תקנות תקנו בית דין בתנאי כתובה כתובת בנין דיכרין דתנן במתני' בנין דכרין די יהויאן ליכי מינאי אינון יירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחיהון והיינו הבנים יירשו כתובת בנין דיכרין ולקמן בשמעתין מפרשינן ליה מאי היא, והבנות יזונו בנת נוקבן די יהויאן ליכי מינאי אינון יהויאן יתבן בביתי ומיתזנן מנכסאי עד דתיבגרן או עד דתילקחן לגוברין. מה הבנים אינם יורשים, כתובת אמם אלא לאחר מיתת אביהן דהא יירתון תנן אף מזון הבנות לא תקנו אלא לאחר מיתת אביהן והכי מפרש לה ביש נוחלין דהאי הבנים יירשו אכתובת בנין דכרין קאי.
<h2>דף מט:</h2>
גמ'. באושא התקינו כשישבה סנהדרי באושא שהיא אחת מעשר גלויות שגלתה סנהדרי כדאמרינן בראש השנה. כשהן קטנים, עד שיביאו שתי שערות.
תא שמע, דלית הלכתא כותיה אלא מימר אמרינן ליה אולי יכלם ויזון אבל מיכף לא כיפינן. יארוד, תנין מעון תנים מתרגמינן מדורי יארודין והוא אכזרי על בניו. ירוד ילדה ואבני מאתי שדיא, התנים הוליד תולדותיו והטיל פרנסתן על בני העיר. כפו ליה אסיתא, וכפו מכתשת על פיה ויעמוד זה על גב שוליה בגובה שישמעו קולו ויכריז על עצמו שהוא רע מן העורבים דעורבא באעי בניה וההוא גברא לא באעי בניה, ואית דמפרשי שליח צבור יעמוד עליה ויאמר כן על אותו האיש, ובגמ' מקשי ועורבא באעי בניה והכתיב לבני עורב אשר יקראו אלמא לא זאיין לה, ומתרץ לא קשיא הא בחיורי הא באוכמא פי' כשגדל משחיר [והאם] והאב אוהבין אותו אבל מתחלתו לבן ושונאין אותו, ורבנו תם פירש חיורי מן חיורי כמו עורב העומק בחולין ולפי' רבנו שלמה הוה ליה למימר הכי הא כי הוו חיוורי הא כי הוו אוכמי. ולא אמרן, דלא כייפינן. אלא דלא אמיד, שאינו עשיר. בעל כרחיה, לא יהא אלא צדקה בעלמא ואפילו אינן בניו. כי הא דרבא, כפה על הצדקה, יש מקשים דהויא מצות עשה שמתן שכרה בצדה דאמר דאין בית דין של מטה מוזהרין עליה, ויש מתרצין אכפייה בדברים ויש מתרצין דאיכא נמי לאו דלא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך, ורבנו אליהו מתרץ דלא מיקרי מתן שכרה בצדה אלא כיבוד אב ואם ושילוח הקן שיש בהן אריכות ימים, ויש מתרצין דמצווין ומוזהרין הם קצת להכפות אך אינן נענשין אם אינן כופין עד שיעשום ולשון מוזהרין נענשין כך אשכחן בירושלמי בבבא בתרא יהיה מלמד שממנין אגרדמים על כך ופריך והא תני אין בית דין של מטה מוזהרין תני נענשין.
הוא ואשתו ניזונין מהן, ואפילו כתבן מעכשיו ולא מן הדין אלא בתקנת חכמים היא ודוקא לבניו אבל לאחר אין הוא ואשתו ניזונין מהן דהוי כמכר וגם אלמנתו אינה ניזונית.
<h2>דף נ.</h2>
המבזבז, לעניים. מחומש שבנכסיו שלא יצטרך לבריות ויליף טעמא בגמ' מדכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ומדכתיב אעשרנו ולא כתב אעשר שמע מינה עישורא בתרא כי קמא ושני עישורין היינו חומש. ירושלמי, נמנו באושא שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוות ר' גמליאל בר ר' אנייאני בעא קומי ר' מנא מה חומש בכל שנה לחמש שנים הוא מפסיד כולה אמר ליה בתחלה לקרן מכאן ואילך לשכר.
מגלגל עם בנו, אם מסרב ללמוד יגלגל עמו בנחת ובדברים רכים. יורד עמו לחייו, לרדותו ברצועה ובחוסר לחם. רב שמואל בר שילת, מלמד תינוקות היה. ואספי ליה כי תורא, הלעיטהו תורה כשור שאתה מלעיטו ואובסו במאכל. לתעניתא, מעת לעת להתענות כל היום וחינוכה קודם לכן שנתים כדאמרינן ביומא. ובתינוקת, שהיא ממהרת להביא כח שאינה מתש(כח)ת [כח] בלימוד תורה ותרתסרי דקאמר שנת שתים עשרה גופה קאמר דאי בת שתים עשרה שנה ויום אחד דאורייתא היא שמביאה שתי שערות ובת עונשין ואין צריך ללמוד ממניקתו של אביי ואי קשיא דהכא אמר בר שית למקרא ובמסכת אבות גרסינן בן חמש למקרא תריץ בר שית בשנת ששית עצמה דומיא דתרתסרי דפרשינן שנת שתים עשרה עצמה והתם בן חמש יום אחד קאמר והיא היא, ומשיתחיל עשר מתחיל ללמדו משנה ומגלגל עמו עד שתים עשרה.
שמכרה בנכסי מלוג, הקרן. הבעל מוציא, דשויוה רבנן כלוקח והוא לוקח ראשון.
זה הזן בניו ובנותיו קטנים, שתמיד יום ולילה הם עליו והיא צדקה שאינו חייב בהן. הון ועושר בביתו, שאין הממון כלה ואעפ"כ צדקתו עומדת לעד. זה הלומד תורה ומלמדה, מתקיימת בידו הרי הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת על שטרח ללמדה לתלמידים. זה הכותב וכו', ספרים קיימים לו שאינן כלים וצדקתו עומדת לעד.
<h2>דף נ:</h2>
כשם שאין הבנים יורשין כתובת בנין דכרין וכו', לפי ששתי תקנות הללו תקנו חכמים בתנאי כתובה למדות זו מזו ובכתובת בנין דכרין תנן בפרק מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו ואחר כך מת הוא ויתומין של כל אחת מבקשין כתובת אימן כגון שכתובת האחת מרובה או אם שתיהן שוות פעמים שבני האחת רבים ובני האחת מועטין ואותן המועטין מבקשין כתובת אמן ויחלקוה ביניהן ובני השניה יחלקו את כתובת אמן ביניהן ובאין עליהן מכח תנאי כתובת אמן שכתוב בה בנין דכרין די יהויאן ליכי מינאי אינון יירתון כסף כתובתיך וכו' אם יש מותר דינר על שתי הכתובות שתתקיים בו נחלת ירושה דאורייתא אילו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן ואם לאו חולקין בשוה למנין גולגלותם דבמקום (מעיקרא) [דמעיקרא] נחלה דאורייתא לא תקון רבנן.
<h2>דף נא.</h2>
מתני'. לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ולאלמנה מנה וכו', אוקימנא כר' מאיר דאמר בפרק אעפ"י כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה (וכו') הרי זו בעילת זנות ומתני' נמי דקתני לא כתב לה כתובה גובה כתובתה שלימה ואפילו מחלה שאינה יכולה למחול בעודה תחתיו.
לא כתב לה כל נכסי וכו' חייב, אוקימנא לדעת ר' מאיר דלית ליה אחריות טעות סופר חייב מן המחוררין אע"פ שלא כתב לה אחריות תנאי בית דין הוא להיות כל נכסיו אחראין לה בעודה לפניו אבל אם מכרה אינה טורפת לקוחות הואיל ולא נכתב בשטר לא אמרינן אחריות טעות סופר הוא ובהא לית הלכתא כותיה אלא כר' יהודה דאמר אחריות טעות סופר הוא הלכך טורפת הלקוחות וגובה כל כתובתה דמה שלא כתב לה אחריות הסופר טעה.
ובכהנות, שאינו יכול לקיימה משנשבית כותב לה אפרקיניך ואהדריניך למדינתיך לפי שאשת כהן אסורה לבעלה אם נאנסה.
מתני'. אינו רשאי שכבר נתחייב בפדיונה משנשבית. חייב לרפאותה, שהרפואה כמזונות. רשאי, שאין אדם חייב לזון גרושתו.
<h2>דף נא:</h2>
גמ'. תחלתה באונס, תחילתה של בעילה וסופה של בעילה, ובגמ' פריך ולאבוה דשמואל אונס דשרייה רחמנא היכי משכחת לה, ומתרץ כגון דאמרי עדים דצווחת מתחלתה ועד סופה. יצר אלבשה, וגם זה אונס שבתחלת בעילה שהיא באונס הלבישה הבועל יצר. והיא, מיעוטא היא כלומר בסתם אשה אמרתי לך טעם האיסור תלוי בלא נתפשה הא נתפשה מותרת ויש אשה שאעפ"י שברצון מותרת ואיזו זו וכו'.
הני נשי דגנבי גנבי, שלסטין גונבין מתחת בעליהן. שריין לגוברייהו, לפי שבאונס הן באין עליהן ואעפ"י שהן מוליכות להן לאותן הגנבים לחם ומזון וכשהן נלחמים מזמינות ומושיטות להם חצים לירות כל זה אינן עושין אלא מחמת יראה. אבל שבקינהו, גנבים ללכת אל בעליהן ואינהו אזלן מנפשייהו אל הגנבים אסירן דאיכא רצון.
שבויי מלכות, נשים ששבה המלך לתשמיש. הרי הן כשבויין, אלא שמלך גדול הוא ויודעת שלא ישאנה ובעילתה באונס כך מוקי לה בגמ' במלכות אחשורוש. גנובי לסטות אינן כשבויין, ואסורות לבעליהן דסברא מינסב קא נסיב לי ונבעלת ברצון, ובגמ' מוקי לה במלכות בן נצר שהיה לסטים ולכד עיירות ומלך עליהם ונעשה ראש לסטים ובדידיה תניא אינן כשבויין דסברא מינסב קא נסיב לי והריני אשת המלך ולגבי מלכות אחשורוש קרי ליה לסטות אבל לסטים בעלמא אפילו ליקוחין שלו קשין לה לפיכך אינה אלא אנוסה ומותרת לבעלה. אלמנה לכהן גדול, קיימא לן בפרקין אלמנה ניזונת יש לה כתובה ותנאי כתובה ההיא דלמשקל ומיפק קאי אבל תנאי כתובה דלמיקם קמיה כגון מזונות ורפואה אמרינן ביבמות דלית לה בפרק יש מותרות והכא אשמועינן אביי דתנאי כתובה דפרקונה (אימא) [אית] לה [ד]מעיקרא משתעבד לה שהרי אף לכשרה לא היה מתנה ואותיביניך לי לאנתו אלא אהדריניך למדינתיך והא נמי קרינא ביה הכי והאי תנאה נמי למשקל ומיפק קאי. [ממזרת ונתינה לישראל, אע"ג דאית לה כתובה ותנאי כתובה דלמשקל ולמיפק] לית לה תנאי כתובה דפרקונה [ד]מעיקרא לא אשתעבד לה. שאין אני קורא בה ואותביניך לי לאינתו, שזהו תנאי כתובה לישראלית.
<h2>דף נב.</h2>
רבא אמר וכו', בממזרת ונתינה כאביי סבירא ליה דלא אשתעבד לה ואלמנה לכהן גדול פליג עליה (ואימא) [ואומר] דמעיקרא נמי לא אשתעבד (לכהונה) [לכהנת] ואהדריניך אלא מחמת שאסרתה השביה עליו אבל לנאסרת מחמת דבר אחר לא נשתעבד דתנאי כתובה דישראל וכהן שווין אלא שהכהן מתנה עמה שאפילו תאסר עליו מחמת שבייתה לא תפסיד פרקונה.
<h2>דף נב:</h2>
גמ' מפני תקון העולם, שלא ירגילו להעלות על דמיהן. וכן הלכתא, דסתם לן תנא כותיה במסכת גיטין בפרק השולח אין פודין את השבויין יתר על דמיהן מפני תיקון העולם.
עד עשרה בכתובתה, כגון שהיתה שווה אותן הדמים דאי אינה שווה קשיא הלכתא אהלכתא דפסקינן כרשב"ג דאין פודין את השבויין יתר על דמיהן והכא פסקינן כתנא קמא אלא שמע מינה כדפרשינן. רצה אינו פודה, דלא תקינו בה רבנן אלא חד פדיון. והלכתא כרבי, ואי קשיא הא קיי"ל הלכה כר' מחברו ולא מרבו ולא מאביו ורבן שמעון בן גמליאל היינו אביו יש לומר משום דסתם מתני' כותיה דתנן אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי אלמא אע"ג דפרקונה יתר על כתובתה מחייב.
ואם [היתה צריכה] רפואה, הרי הרפואה כמזונות דתרווייהו חיותה נינהו. רפואה שיש לה קצבה, שאינה חולה תמיד אינה בכלל מזונות. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל, היינו אביו מדאמר ר' יוחנן לקריביה כותיה שמע מינה הלכתה כותיה. קוצו לה מידי לרופא, שיקבל עליו רפואתה עולמית בכך וכך. כעורכי הדיינים, אוהב אחד מבעלי דינין ומטעים זכיותיו לדיין ועורך הדין לפני הדיינין לזכותו מיקרי עורכי הדיינין שעורך את הדיינין להפוך לבם לטובתו של זה כדיינין שמסדרין טענות לבעלי דינין ומלמדין אותן לטעון בפני בית דין. מעיקרא, כשהשיאן עצה. ולבסוף, כשנתחרטו.
מתני'. יתר על חלקהון דעם אחיהון, בני אשה אחרת אם תמותי בחיי ואירשך יטלו בניך כתובתיך ונפקא מינה שמא מרובה היא או שמא יהו בני האשה מרובים ובניך מועטים וטוב להם שיטלו כתובת אמן והמרובין כתובת אמן ואפילו הכתובות שוות.
מתני'. כל ימי מיגר ארמלותיך, כל ימי משך אלמנותיך. גמ'. בביתי ולא בבקתי, אם יש לו בית כופין את היורשין לתת לה מדור לפי כבודה ואין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם אבל אם אין לו בית אלא בקעה בעלמא צריף צר וקטן ולשון בקתא בי עקתא יכולין לומר לה לכי מאצלנו דאת תהא יתבא בביתי כתב לה ולא בבקתי. אבל מזוני אית לה, בבית אביה מנכסיו ולא אמרינן כיון דלא קרינא בה ואת תהא יתבא בביתי לא קרינא בה נמי ומתזנא מנכסאי ורב יוסף בביתי יתירא דריש דתקון למכתב בביתי תרי זימני את תהא יתבא בביתי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי ויש גורסין בבתי ולא (בקעתי) [בעקתי] ופי' בעקתי בית צר. שיפוצא מאי, כלומר עדיין לא נפל אלא נתרועע והיא אומרת אשפצנו.
מתני'. כך היו אנשי ירושלים כותבין, כמו שאמר ואת תהא יתבא בביתי וכו'. גמ'. פרוא דהא, כרכין הסמוכין לה. דסגיא קבא דנהרדעא, כל מקום שמודדין תבואה במידת קב נהרדעא. ירושלמי, אנשי גליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונן אנשי יהודה חסו על ממונם ולא חסו על כבודם. ניזונת תנן וכאנשי גליל, כלומר חייבין לזונה בעל כרחם, או דלמא הנזונית תנן וכאנשי יהודה והכי קתני אלמנה הנזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהם כל זמן שהם רוצים לזונה. אלמנתו ניזונת, בתנאי כתובה שכך כתב לה ואת תהא יתבא בביתי ומיתזנא וכו'. נשאת הבת, והכניסה הנכסים לבעלה. אלמנתו נזונת, מן הנכסים. מתה הבת, וירשה הבעל. אמר ר' יהודה וכו', אמורא הוא. ואמרו אלמנתו נזונת מנכסים, דלעולם היא נזונת עד שתינשא או תתבע כתובתה.
גמ'. מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין, מאחר שהבעל יורש את אשתו למה תקנו שיוריש לבניה מה שיירש ממנה דהיינו נדוניא שלה. ויתן לבתו, נדוניא יפה דאפילו מתה יירשוה בניה, ויליף טעמא בגמ' מדכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים בשלמא בנו בידו אלא בתו בידו הא קמ"ל דנילבשיה ונכסייה ונתיב ליה מידי כי היכי דקפצו עלה אינשי ואתו נסבי לה. ואימא דאב לירות דבעל לא לירות, כיון דטעמא משום כדי שיקפוץ הוא ליתן לבתו נתקון דנדוניא דיהיב אב לבתו לירתו בנין דילה אבל שאר כתובה שהיא נכסי הבעל כגון מנה מאתים ותוספת דבעל לא לירתו. אם כן, דלא ירתי לשאר הכתובה. אב נמי מימנע ולא כתב, לבתו אחרי שזה מקפיד על שלו מלהורישו לבני בתו אף אני אמשוך ידי מלהרבות לו נדוניא.
היכא דכתב אב וכו', כיון דטעמא משום שיקפוץ אב לתת נדוניא לבתו היכא דכתב אב נדוניא לבתו (אלא) נכתוב בעל תנאי כתובת בנין דכרין והיכא דלא כתב אב נדוניא לבתו לא נכתוב בעל תנאי כתובת בנין דכרין. לא פלוג רבנן, לא חילקו בין כתובה לכתובה אחרי שרוב הכתובות יש בה נדוניא לא חילקו. תגבי ממטלטלי, כיון דטעמא משום נדונית אבי האם הוא אלמא אמרת לעיל כשם שאין הבנים יורשין אלא מן הקרקע ואוקימנא בגמ' בכתובת בנין דכרין. ככתובה שויוה רבנן, ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לשטר. תטרוף ממשעבדי, אי ככתובה שויוה ולקמן פליגי ביה בריש פרקא דאעפ"י. יירתון תנן, ואין ירושה במשועבדין. ואימא אע"ג דליכא מותר דינר יתר על שתי הכתובות יטלו כתובת אמן כדין כתובת בנין דכרין אלמא תנן בפרק מי שהיה נשוי אין שם אלא שתי כתובות חולקין בשווה. במקום דקא מיעקרא נחלה דאורייתא, משום נחלה דרבנן. ולא תקון רבנן, נחלה דידהו לעקור נחלת חלוקת שוה לגמרי שהוא מן התורה הלכך כי איכא מותר דינר שיחלקוהו בשוה בנחלה דאורייתא יטלו אלו כתובת אמן ואלו כתובת אמן משום נחלה דרבנן ואי לא לא.
<h2>דף נג.</h2>
מוכרת כתובתה, לאחרים בטובת הנאה נתאלמנה יטלוה לקוחות ואם מתה יירשנה בעלה ומתה יירשנה בעלה יש לבניה כתובת בנין דכרין דהא כי לא זבינתיה נמי ירית לה בעל ותקין לה רבנן, מוכרת לבעלה נמי טובת הנאה בעלמא מיעוט דבר שהרי אם מתה יירשה ואינו לוקח ממנה אלא שאם ימות הוא לא תגבה והרי לא מת ובא לידי ירושה הלכך כמוכרת לאחרים דמי. אחולי אחילתיה, דלא אניסא. אין לה מזונות, באלמנותה דתנאי כתובה ככתובה.
<h2>דף נג:</h2>
רב תאני במתני' עד דתילקחן, משמע ואעפ"י שבגרו. ולוי תני עד דבגרן, משמע ואעפ"י שנישאו, ועל זה מקשי בגמ' לרב אע"ג דבגר בתימה וללוי אע"ג דאנסיב. אלא בגר ולא אנסיב אנסיב ולא בגר כולי עלמא לא פליגי דלית לה כי פליגי בארוסה, רב תאני עד דתלקחן קיחה דאירוסין ואפילו לא בגרן וללוי או תבגרן או ינשאו דיצאו מרשות אב לגמרי כי בגרות. או ימטי זמניהון, יגיע זמנן לינשא שיתחייב הבעל במזונות. שנים עשר חדש משתבעה בעל, אחר אירוסין. וכן תאני לוי במתניתיה. דלוי סידר ברייתא ששה סדרים כר' חייא ור' אושעיא. רבנו ברוך בן מלך ז"ל, והני מילי בימי נערות אבל כשהיא קטנה לאו כל כמיניהו דאחין לארסה כדי להפקיעה ממזונותיה.
מי שמיע לך מיניה דרב יהודה ארוסה, דאוקמא אליבא דאין לה מזונות מאחין מי אית לה מזונות מבעל או לא. כיון דלא קים ליה בגויה, אם תנשא לו שמא ימצא בה מום לא שאדי זוזיה בכדי. רבנו חננאל, הני מילי לאחר י"ב חדש ואנן קשי לן מילי דלאחר י"ב חדש מתני' הוא דבעל מעלה לה מזונות.
ממאנת, קטנה יתומה שהשיאוה אחיה ומיאנה בבעלה וחזרה אצלם. יש לה מזונות, עד שתבגור או לא מי אמרינן עקרתינהו לנישואין מעיקרן והויא לה כמי שלא נשאת או דלמא הא נשאת ויצתה מרשות אב. אלמנה בית אביה, כלומר מן האירוסין דאי מן הנשואין לא אמר יש לה מזונות דעד דתלקחן תנן ואפי' ללוי בנשואין מודי. תנא קמא סבר, ממאנת יש לה והכי קאמר אלמנה בבית אביה וכו' והוא הדין לממאנת דאין כאן נישואין דהא עקרתינהו ואתא ר' יהודה למימר עודה בבית אביה בתחלתה שלא יצא משם בנישואין יש לה מזונות אבל מי שיצאת בנישואין אין לה.
בת יבמה, הכונס את יבמתו וילדה לו בת יש לה מזונות לאחר מיתת האב מן האחין מנכסי אביה או לא כיון דאמר מר כתובתה אינה על נכסי יבם תנאי כתובה נמי דילה לאו על נכסיו הוא או דלמא כיון דאמרינן התם אי לית ליה נכסים לראשון תקינו לה רבנן משני שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אית לה נמי תנאי כתובה להיות בתה נזונת. בת שניה, מי שנשא שניה מדברי סופרים דאמור רבנן לקמן בפרק אלמנה השניה אין לה כתובה ולא מזונות בתה שילדה לו ומת יש לה מזונות מנכסיו או לאו כיון דלית לה כתובה לאם לית לה מזוני לבת דהא תנאי כתובה הוא או דלמא אית לה. בת ארוסה, הבא על ארוסתו וילדה לו בת ומת ולו בנים יש לה מזונות מנכסיו או לא כיון דאית לה כתובה דהא רבנן תקון לה לארוסה או דלמא כיון דלא תקון רבנן למכתב עד שעת נישואין תנאי כתובה נמי מקמי הכי לא חייל. בת אנוסה, אנס את הנערה ונשאה אחרי כן כדכתיב ולו תהיה לאשה וילדה לו בת ומת יש לה מזונות מן האחין או לא מי אמרינן כיון דלית לה כתובה דהא תניא לעיל מת יצא כסף קנסה בכתובתה לית לה תנאי כתובה או דלמא כתובה היינו טעמא דלא תקון רבנן משום דכל כתובת אשה משום דלא תהא קלה בעיניו להוציאה תקנוה והא לא מצי מפיק לה כדכתיב לא יוכל לשלחה כתובה דמשום אפוקי היא הוא דלא תקון דליכא למיחש לה אבל שאר תנאי כתובה דלאו משום קלה להוציאה איתקון אית לה.
<h2>דף נד.</h2>
שמין מה שעליה, כשמגבין לה בית דין כתובתה שמין בגדיה בפרעון כתובתה. דתנן במתני', בהך דערכין. אחד המקדיש נכסיו וכו' ואחד המעריך עצמו, והגזבר בא למשכנו על ערכו הקצוב בפרשה אין לו לגזבר לא בכסות וכו'. לשמן, בגדים שצבע לשם אשתו ולשם בניו ואעפ"י שלא לבשום עדיין אלמא בגדיה שלה כשמואל. לכאורה כשמואל רהטא, פתאום מרוצת משמעות המשנה כשמואל אבל כי מעיינת בה לא מסייעא לשמואל דהא קמיה קיימא ואינה מביתו ואדעתא דהכי אקני לה שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו. בלקיט, שכיר שגר בבית בעל הבית ולקח לו בעל הבית בגדים כשיוצא ממנו שם אותן בשכרו לרב ולשמואל אין שמין ומנח רב סימנא במילתיה יתמא וארמלתא שלח ופוק, הפשט בגדים וצא (יתמא לקיט).
ההוא דאמר להו, צוואת שכיב מרע. נדוניא לברת, קצובים היו תכשיטי הבנות כך וכך לבושים. פורנא ליתמי, הריוח ליתומים ולא אמרינן ניתיב לה הנדוניא ביום הצואה.
<h2>דף נד:</h2>
דהוה מפסדנא מזוני, מרבה לאכול. אמרו לאבוכון, זה לא קרי עורכי הדיינין מפני שזה היה מחיים שעדיין לא היה להם דין ודברים עמה ועוד שלא עשה אלא כדי שתמחול מדעתה ולא מחלה. דנייחד לה, בצוואת שכיב מרע ובעדים אולי תקבל עליה דאפילו בכתובתה תנן הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה ר' יוסי אומר אם קיבלה עליה אעפ"י שלא כתב לה. כל (זמן) [שכן] שריבה לה מזונות, אם אמר קרקע זו למזונותיך אין זה אלא אם לא יתנו לך מזונות מרווחים אלא מצומצמים של קרקע זו להעדפה דאי לשעבדן למזונותיה הרי כל נכסיו משועבדים לכך. במזונות, בחוב שיש ליך עלי משמע שזו תהא פירעון לכך.
אעפ"י שאמרו. אם רצה, בגמ' פריך פשיטא, ומתרץ מהו דתימא קיצותא עבדו בה רבנן שלא לבייש את מי שאין לו קמ"ל. שלא כתב לה, תוספת שמדעתו אלא על מנת שכונסה.
מתני'. ר' יהודה אומר אם רצה וכו' ר' מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים וכו', דייקינן בגמ' מדקתני כל הפוחת אפילו בתנאה כלומר לא מבעיא כותבת לו נתקבלתי דהויא בעילת זנות אלא אפילו בתנאה מדלא תנא כל בתולה שאין לה מאתים ואלמנה שאין לה מנה הרי זו בעילת זנות שמע מינה דהכי אשמועינן שאעפ"י שהוא גובה לבסוף דאין תנאו קיים אפילו הכי כיון דמעיקרא אתני קרי לה בעילת זנות משום דבשעת ביאה לא הוה סמכא דעתה אכתובה.
גמ'. רצה לכתוב לא קתני, אי תנא לכתוב לא הוה שמעינן מינה שיהא התוספת קרוי כתובה אלא במתנה מדעתו ואין שם כתובה עליו השתא דתנא להוסיף משמע נוסף על הכתובה שתקנו חכמים ושם כתובה עליו גם הוא. מסייעא ליה וכו' תנאי כתובה, תוספת שהוא מתנה להוסיף לה וכן מזונות וכל הנך דתנן בפרקין דלעיל, נראה [ש]מה שאמר רבנו שלמה וכן מזונות לא רצה לומר לכל דברים שבכאן אלא יש דברים שגם מזוני ככתובה לענין מוחלת דאמרן לעיל איבדה מזונותיה ולענין שבח נמי ביש בכור אבל מוכרת בחיי בעלה לא אשכחן דאיבדה מזונות ומכרה לאחר מיתה לא שייך למימר דההוא מטעם דפקע אלמנותה אלא אף התוספת מכרה ומחלה גם התוספת לפי שהכל קרוי כתובה ולא אמרינן לא מיקרי כתובה אלא מנה מאתים.
למורדת, דתנן בפרקין המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה וכו' עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה לא תימא כנגד מנה מאתים לחודיהו אלא אף התוספת פוחתין והולכין.
פוגמת, בפרק הכותב תנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה אם פגמה תוספת נמי שאמרה (כשם) [בשעת] פירעון התוספת התקבלתי דינר אף זו פוגמת כתובתה היא ואם טוען בעלה התקבלת כל כתובתיך לא תפרע אלא בשבועה.
<h2>דף נה.</h2>
ולשבועה, לכל מילי דשייכי לישבע על הכתובה כגון הנפרע שלא בפניו ועד אחד מעידה שהיא פרועה והנפרעת מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים דתנן בפרק הכותב דבעו שבועה אף תוספת נמי בעי שבועה ואע"ג דפוגמת בהאי כללא איתא אצטריך למנקטה בהדיא לאשמועינן דפוגמת תוספת מהניא להשביעה כפוגמת כתובה.
ולשביעית, שאין משמטת שביעית את הכתובה כשאר שטרות אלא אם כן פגמה וזקפה כדאמרינן במסכת גיטין ותוספת נמי לא משמטא.
לכותב נכסיו לבניו וכו', כדאיתא ביש נוחלין. אין כתובה נגבית אלא מן הקרקע ומן הזיבורית כדתנן בהניזקין וכן התוספת.
כל זמן שהיא בבית אביה, תנן בהנושא כל זמן שהיא בבית בעלה במשך אלמנותה גובה כתובתה לעולם וכל זמן שהיא בבית אביה שלא היו עובדין אותה היתומים ולא זנין אותה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה ואם יתר על כן יום אחד מחלתה וכן התוספת, ומה שכתב הרב הוא דברי ר' מאיר ואינו הלכה שכך הוא פוסק לשם הלכה כחכמים.
כתובת בנין דכרין, כשם שנוטלין נדונית אבי אמם ומנה מאתים כך נוטלין התוספת. יירתון, כסף כתובתיך וירושה לא טרפא לקוחות. יסבון תנן, לשון בעל חוב.
מטלטלי ואיתנהו בעיניהו, המייחד מטלטלין לכתובת אשתו ומת והן בעין והיא נפרעת מהן נוטלתן בלא שבועה דטעמא מאי אמור רבנן מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה דחיישינן דלמא צררי אתפסה והכא היינו צררי אתפסה. ליתינהו בעיניהו כגון שאבדו. בלא שבועה, דכיון דאבוד הני לא אתפסה אחריני וכל נכסיו אחראין לכתובתה ונפרעת מן הקרקעות, והרב אלפס ז"ל נראה שכך היה מפרש מטלטלי שהביאה שכך פירש והוא דידיע דהני מטלטלי מחמת מטלטלי קמאי נינהו.
בארבע מצרנאה, שייחד לה קרקע וכתב לה ארבע מצרים שלה בחייו לעשותה אפותיקי לכתובתה ומת נפרעת ממנה בלא שבועה דודאי תו לא מתפיס לה צררי אחריני. בשבועה, דכיון דלא כתב לה ארבעת המצרים אין זו סמיכה לסמוך עליה והרי הוא כמי שלא ייחד ואיכא למיחש לצררי.
אמר לעדים כתבו וחתמו, כגון מתנת קרקע. לא צריך לאימלוכי ביה, לידע אם עדיין עומד בדיבורו שיכתבו לו דכיון דקנו מיניה סתם קנין לכתיבה עומד, ורבנו יצחק בן גיאת הכי פירש אמר לעדים כתבו כך וכך תוספת והבו לה אי קנו מיניה לא צריכי לאימלוכי ביה ולמימר ליה גמרת בדעתך לאקנויי דכיון דקנו מיניה הא גמר ומשעבד נפשיה ולית ליה לאהדורי ביה אבל אי לא קנו מיניה צריכי לאימלוכי ביה אי גמר ומקני אי לא דכיון דלא קנו מיניה איכא למימר לא גמר בדעתו לאקנויי ואית ליה למהדר שכיון שלא הקנה לה יכול לחזור במתנה דקנין גומר בכל, ואית מן רבנן קשישי דפריך על האי פירושא דהני מילי באמירה בעלמא מקניין ולא אמרינן דקנין גומר בה ופירוקא דהאי פירושא דהיכא אמרינן עמדו וקדשו הן הן דברים הנקנים באמירה גבי כמה אתה נותן לבנך כמה אתה נותן לבתך אבל לגבי בעל דכתיב לאשתו לא מיקני באמירה אלא בכתיבה ובהקנאה.
<h2>דף נו.</h2>
נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו, לר' אלעזר בן עזריה. ופירשה נדה, ופירש ממנה ומת, ובהלכות בן גיאת כתב לה ונכנסה לחופה ולא נבעלה מדקאמר רב אשי אם תימצא לומר חיבת חופה קונה שמע מינה דחיבת חופה קונה אעפ"י שלא בא עליה גובה את הכל אבל היכא דפירשה נדה או שחלתה או שנכנס עמה ביום הכפורים ובתענית צבור ובתשעה באב שאסורין בתשמיש המטה או שחלה הוא חלי שאינו יכול לכנוס ולבעול דחופה דלא חזיא לביאה היא סלקא בתיקו ואין לה אלא מאתים בלבד אבל תוספת לא אבל לירשה מכי נכנסה לרשות הבעל בעלמא אפילו מסר האב לשלוחי הבעל יורש את כתובתה כדפסקינן באידך פירקין לענין מסר האב לשלוחי הבעל דלא בעינן חופה ראויה לביאה אלא ליטול הוא את כתובתה.
<h2>דף נז.</h2>
גמ'. אירכס כתובתה, אבד שטר כתובתה. זו דברי ר' מאיר, דאמר לעיל כל הפוחת לבתולה ממאתים ואפילו בתנאה והתנאי בטיל קרי לה בעילת זנות משום דלא סמכא דעתה והכא נמי לר' מאיר הוא דאסור לשהות אשה שאבדה כתובתה ואפילו אית לה דלא מפסדא בהכי דגביא בתנאי בית דין מיהו לא סמכא דעתה דאמרא כי תבענא ליה אמר פרעתיך הלכך בעילת זנות היא. אבל חכמים אומרים וכו', דלית לן משום מסמך דעתא תהוי בעילת זנות.
בגזירותיו, בדבר שהוא מחמיר על דברי תורה באיסור והתר על ידי גזרת דבריהם. אי הכי זיל כתוב לה, כתובה אחריתי, והא דאמרן לעיל לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואוקימנא ר' מאיר התם במקום שאין כותבין כתובה דכולהו אתנאי בית דין סמכי אי נמי במקום שכותבין וגובה לר' מאיר ומיהו בעילת זנות באיסור הוא ולא שנא לר' מאיר בין מחלה בתחלת חופה בין דמחלה בסוף חופה דהיא תחלת ביאה בין בסוף ביאה לא יפחות לבתולה ממאתים, והאי דפסקינן הלכה כר' מאיר לאו משום דסבירא לן כותיה שכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וכתובה דאורייתא היא דהא תרצינן אליביה דהא קיימא לן דבר שבממון תנאו קיים אפילו בדאורייתא וקיימא לן נמי דכתובה דרבנן היא אלא גזרה הוא משום דלא סמכא דעתה ומשוי לה לבעילתו בעילת זנות ואקשו רבנן עליה דרבנא האיי גאון ז"ל היכי קאמר מוחלת כתובתה לבעלה קיימת הא קיימא לן הלכה כר' מאיר דאסור לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה ופריק להו דהמוחלת לבעלה אעפ"י שנמחלה אסור לבעלה לקבל הימנה וזהו דאמרינן אסור לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה ואם עבר על זאת ושהה עמה הרי נמחלה הכתובה ואם לא רצה לשהות עמה אלא רצה לגרשה אין לה לחזור במילתיה. ירושלמי, ר' יודה בשם רב זו דברי ר' מאיר ור' יהודה אבל חכמים אומרים נושא אדם אשה ומתנה עמה על מנת שלא לזון ועל מנת שלא לפרנס ולא עוד אלא שתהא זנתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה מעשה בר' יהושע בנו של ר' עקיבא שנשא אשה והתנה עמה על מנת שלא לזון על מנת שלא לפרנס ולא עוד אלא שתהא זנתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה כיון שבאו שני רעבון עמדו וחלקו את הנכסים התחילה קובלת עליו לחכמים אמר להן היא נאמנת עלי יתר מן הכל אמרה להן בודאי כך התניתי אמרו חכמים אין אחר קיצה כלום.
מתני'. נותנין לבתולה, זמן להכניסה לחופה מיום שתבעה הבעל לאחר שקידשה להקדישה להזהירה על עסקי חופה להכין ולזמן תכשיטיה. לפרנס את עצמה, בתכשיטין. לפרנס עצמו, בצרכי סעודה. ולאלמנה ל' יום, שאינה טורחת כל כך בתכשיטין שכבר יש בידה הכל. ולא נישאו, שהבעלים מעכבין ואיידי דתנא רישא בדידה תנא סיפא נמי בדידה. ואוכלת בתרומה, אם כהן הוא והיא ישראלית שמשעה שקידשה אוכלת בתרומה מן התורה כדמפרש בגמ' ורבנן גזור עד השתא. נותנין לה הכל תרומה, אם ירצה וכשיגיעו ימי טומאתה תמכרנה ותקח חולין. מחצה חולין, לאכול בימי טומאתה, מפרש בגמ' אמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שנא' וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ומה טעם אמרו אינה אוכלת שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ואחותה, ומקשי אי הכי אפילו הגיע זמן ולא נישאו נמי, ומתרץ התם דוכתא מייחד לה פי' מאחר שהוא זן אותה תמיד מוציאה מבית אביה ומיחד לה מקום שלא תפסיד מזונותיו לחלקם לקרוביה.
מתני'. היבם אינו מאכיל בתרומה, בעודה שומרת יבם וטעמא יליף בגמ' מדכת' וכהן כי יקנה נפש קנין כספו והאי קנין דאחיו היא. עשתה ששה חדשים בפני הבעל, מהנך י"ב חדש הקבועים משתבע הבעל או אפילו כולם בפני הבעל ואחד בפני היבם, אע"ג דרובא בפני הבעל סוף סוף לא נתחייב במזונותיה בחייו והוא הדין נמי אם נתחייב בחייו לא אכלא משמת דקנין כספו פקע ליה אלא דאי כולם בפני הבעל הוה אכלא מיהא בחייו. בפני היבם, בגמ' פריך השתא כלומר בפני הבעל אמרת לא בפני היבם מיבעיא, ומתרץ זו ואין צריך לומר זו קתני. בית דין של אחריהם אמרו וכו', וטעמא מפרש עולא בגמ' משום סמפון שמא ימצא בה מום ונמצאו קידושיה טעות ובטלין ונמצאת שאכלה זרה תרומה הלכך לא תאכל בתרומה עד שתכנס לחופה.
<h2>דף נז:</h2>
גמ'. מנא הני מילי וכו', מקשי בגמ' ואימא מאי ימים חדש ועשור היינו עשרה ימים, ומתרץ דנין ימים סתם מימים סתם ואין דנין ימים סתם מימים שנא' בהם חדש. יכולין לעכב, מלינשא עד שתגדיל. ממרדא ונפקא, תמרוד בבעלה שלא תוכל לסבול ותצא ותבוא אלי עד שתגדיל ונמצאתי צריך לתכשיטין אחרים. להשיאה כשהיא קטנה, שטורח היא לה. אבל פוסקין וכו', ודוקא בלא קידושין אבל קידושין בקטנות לא עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. נותנין לה ל' יום, משעת אירוסין, ובירושלמי מפרש לא שנא הוא בחור והיא אלמנה אם עיכב הבעל נותנין לו י"ב חדש ולא שנא הוא אלמון והיא בתולה שנותנין לה י"ב חדש.
<h2>דף נח:</h2>
מתני'. המקדש מעשה ידי אשתו. במתני' מפרש מה היא עושה לו משקל חמש סלעים שתי ביהודה וכו'. הרי זו עושה ואוכלת, אין מעשה ידיה קדוש על פיו אעפ"י שיש לו נכסים ומבקש לזונה אפילו הכי אין מעשה ידיה ברשותו להקדישו שיכול לומר איני ניזונת ואיני עושה ואפילו אמר יקדשו ידיך לעושיהן אפילו הכי לא חייל הנדר. והנותר, אם הקדיש מותר מעשה ידיה שהיא עושה יותר על הראוי שפסקו חכמים ולא הקדיש את מעשה ידיה עצמו והמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לו חכמים שיתן לה מעה כסף בכל שבת לצרכיה כדפרישו רב ושמואל בגמ' תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר וכגון דלא יהיב לה מעה כסף תחת מותר הלכך דידה הוי ובחייה לא חייל הקדש עד לאחר שתמות ויירשנה ואעפ"י שבשעה שהקדישה לא בא לעולם סבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כדתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי וכו' ר' מאיר אומר מקודשת. ר' יוחנן הסנדלר אומר חולין, דקסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
גמ'. איני נזונת, משלך. ואיני עושה לך כלום אלא לעצמי. מזוני עיקר, תחלת תקנתם לטובתה תיקנום משום דזמנין דלא ספקא במעשה ידיה למזונות ותקנו תחלת עיקר תקנתם שיזון איש את אשתו והדר תקנו לה מעשה ידיה משום איבה דכיון דעיקר תקנתם לטובתה ומשום (הואי) [הכי] כי אמרה לא ניחא לי בהך טיבותא שומעין לה, ובגמ' מקשי מתיבי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה אלמא מעשה ידיה עיקר, ומתרץ אימא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות. שמא תעדיף, יתר ממה שפסקו לה חכמים משקל חמש סלעים דמותר זה אינו שלו ויכולה להקדישו.
<h2>דף נט.</h2>
ר' יוחנן בן נורי אומר, אף עיקר מעשה ידיה צריך הפרה שמא יגרשנה ויהא הנדר חל שמשגירשה אינה משועבדת לו למעשה ידיה ותהא אסור[ה] לחזור לו לפי שנאסר מעשה ידיה עליו ואי אפשר לו להזהר שלא תטחן ולא תאפה וכל שאר המלאכות השנויות במשנתנו שהאשה עושה לבעלה וכגון שאמרה יקדשו ידי לעושיהם דידים איתנהו בעולם ואמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי וכיון שאמרה יקדשו ידי לעושיהם נעשית כמי שבאה המלאכה לעולם ועל הגירושין שלא באו קא מסיק בגמ' דקונמות כקדושת הגוף נינהו פי' כקדושת מזבח שאין לה פדיון וכיון דקדושת הגוף נינהו מפקע מידי שעבוד שהיא משועבדת לבעל וחייל כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מוציאין מידי שעבוד ואלמוה רבנן לשעבודא דבעל דלא ליקדוש אלא לכי (ל)מיגרשא.
<h2>דף נט:</h2>
מתני'. אופה, פת. אינה מבשלת וכו', בגמ' פריך אמאי לא מפטרא מכולהו בחדא שפחה שהכניסה במקומה, ומתרץ משום דאמר לה טרחא לדידי ולדידה קמיך דידיך מאן טרח, וכן שהכניסה לו שתים אחת טורחת בשבילו ובשבילה ואחת טורחת בשביל האשה ובשבילה והיא טורחת בשביל האורחים. שלש אינה מצעת את המטה ואינה עושה בצמר, אבל טורחת בשבילו לעשות שליחותו כגון להביא לו חפץ מבית לעליה, ומקשי ותימא ליה אייתיתי לך איתתא אחריתי לארחי ופרחי, ומתרץ משום דאמר לה נפוש ביתא נפישי ארחי ופרחי אבל ארבע כיון דנפישי לה מסייעי אהדדי.
[מתני']. שיעמום, שגעון. [גמ']. דמטללא בגוריאתא קטניאתא, כלבים קטנים שרגליהן קצרות. אי נמי בנרדשיר, ממיני קוביא. לידי זמה איכא לידי שעמום ליכא, דאין שעמום אלא ביושב ותוהא ובטל לגמרי.
גמ'. טוחנת סלקא דעתך, המים מגלגלין האופן וטוחן. ומטחנת, מכינה צרכי טחינה נותנת באפרכסת וקולטת הקמח. ואי בעית אמיא, לעולם היא טוחנת עצמה וברחיא דידא רחים של ידו. לתכשיטיה, שיקנו לה תכשיטין להתנאות בהן. שיעדן, את זיוה. סמוך לפרקה, ימי הנעורים. בירושלמי, תאני שבעה גופי מלאכות מנו והשאר לא צרכו חכמים למנותן. בתוספתא, מקום שנהגו שלא לעשות אחת מכל אלו אינו יכול לכופה.
שומטת דד מפיו, לא תניקנו שחל הנדר אלמא לא משעבדא. כופה ומניקתו, דמשעבדא ליה ולא חל הנדר. ואם היה מכירה, שאינו רוצה לינק מאחרת. בן כמה, חדשים אית לן למימר שיודע להכירה מלינק מאשה אחרת. זיל בדקה, אם מכירה. אותבה בדרה דנשי, הושיבה בשורה של נשים. נטוף עיניך, זקפי עיניך כמו ועיניה מיטייפי דשפיל ואזיל בר אווזי. דרי בריך, שאי בניך, ופסק הלכה כר' יוחנן דמחמשים יום ואילך ודאי מכירה וכופין אותה קודם לכן בדקינן כי ההיא גרושה דאתיא לקמיה דשמואל וכו' ומדאמרינן סומא מנא ידע ואמר רב אשי בריחא ובטעמא אלמא סבירא ליה לרב אשי דבודקין.
<h2>דף ס.</h2>
כיונק שקץ, כאילו יונק דבר משוקץ, ומקשי בגמ' אהאי דאמרינן מכאן ואילך כיונק שקץ מיהא מתניתא יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא וכו' אמר רב ששת ואפילו מצות פרוש אין בו ומתרץ לא קשיא הא דפריש הא דלא פריש, פי' הא דקתני מותר בשפירש מדדי האשה לכלי והיונק מן הדד כיונק שקץ מדרבנן. דם על הככר, כגון שנשכו וניכר בו דם השינים. גוררו, דאמרי דם קאכיל. מוצצו, דהא ליכא דחזי ליה.
בתוך כ"ד חדש, שמת בנה. עד כ"ד חדש, שמא תתעבר ותצטרך לגמול את בנה ובעל זה אינו אביו שיקנה לו ביצים וחלב. בי"ח חדש, דיו לתנוק לינק בכך. נתנה בנה למניקה, זו שמת בעלה. או גמלתו, בתוך זמנו מחמת שרוצה לינשא.
<h2>דף ס:</h2>
פסקא קמעא, פסקו ליתן לה מזונות מועטין. אוכלת הרבה, משלה כדי שיהא לה חלב ותניקנו.
כשות, בלשון ערבי כשותא. חזין, עשבים של זרע התבואה. חבושה, ספרגלין, ויש מפרשים תפוחין. קורא, רך הגדל בדקל מה שנוסף על הענף בשנה זו ונקרא בלשון ערבי גמאר. כופרי, תמרים בקטנותן. שימכי, ראשי בצלים, ויש שגורסין כמכא והוא כותחא. והרסנא, דגים מטוגנים בקמח ובציר ובשומן שלהם. מניהו פסקי חלבא, יש בדברים הללו שפוסקין חלב האשה ויש מהן שאין פוסקין אלא עוכרין.
<h2>דף סא.</h2>
צערה דידה הוא, החלב דר בדדיה ומצטערא. לאו אורחיה, אין דרך משפחתה להניק. עולה עמו ואינה יורדת עמו, בגמ' יליף לה מדכתיב והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל, ולענין גרושה פסק הרב ר' שמשון ז"ל שאינה צריכה להמתין דהא לא משעבדא להניקו ולכל הפחות באינו מכירה, ור"ת פירש דצריכה להמתין דהא בהחולץ מתחלה כשמפרש טעמא דמעוברת משום דיחסא אין חלוק בין גרושה לאלמנה אם כן מסתמא גם במסקנא דטעמא משום דסתם מעוברת למינק אין חילוק, ועוד ראיה משאלתות דרב אחאי בפרשה וירא אליו איתא דפטרה גברא או דמית גברא בעיא אמתוני עד מישלם יומי מינקותא וזהו כדברי רבנו תם ואין להעמידה במכירה דוקא ואע"ג דלא משעבדא גם בה גזרו משום דלא מנחא ליה להצטער כל זמן שיש לה חלב דמרחמא עליה, ושאלו רבנו יוסף בן מגש ז"ל על זה הענין והשיב שאין צריכה להמתין אלא אם כן מכירה משום סכנת התינוק אבל אם אינו מכירה אינה צריכה להמתין דהא לא משעבדא ליה והראיה שלא אמרו בתלמוד אלא על האלמנה לא על הגרושה והטעם הואיל ומת הבעל ולא גירשה משועבדת היא לו כמה שאמרה המשנה ומניקה את בנה בין מכירה בין שאינו מכירה אבל גרושה הואיל ונתגרשה בחיי בעלה פקע שעבודא ואינה חייבת להניק אלא אם כן מכירה משום סכנה.
שראויה להכניס, שהכניס[ה] נדוניא רבה ויש כדאי למביאה נדוניא זו לקנות ממקצתה שפחות להכניס ולשמשה.
אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו מטה, לפרוס סדין ולבדין דבר שאינו טורח ומשום דמילי דחיבה נינהו כדי שתתחבב עליו ולא דאמי למצעת דמתני' דהוי דבר של(א) טרח ובכפייה הני לא כפו לה אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל כלומר לא שייך בהו שעבוד כפייה דאינה מלאכה של טורח אלא מחמת המנהג שהוא לחיבה פשיטא דמשעבדא ליה כדמשמע בירושלמי דיש לכפות בדברים הללו.
חוץ ממזיגת הכוס וכו', שהן דברים של קירוב חיבה ומביאין לידי הרגל דבר. מחלפא ליה, בימי ליבונה. אבי סדיא, מראשותיו. אשרשיפא, ספסל. רבנו יצחק גיאת ז"ל, אית מרבנן דסבירא ליה דהני כולהו בימי ליבון אבל בימי נדות לא ואית דסבירא ליה דפריש מלאכות שהאשה עושה לבעלה שחייבת להעמיד תחתיה מי שעושה אותן ורבנן קשישי לא שני להו בין נדה לשאר יומי נקיים והכי סברי ופרשי ומלאכותיה אעפ"י שמותרין חוץ ממה שמפורש מצוה להיות הכ[ר]ח בדבר ואם אפשר לעשות על ידי אחרים כך הוא, ועוד אמר רב שרירא גאון ואם היתה נדה אין לה לומר איני עושה כלום אלא עושה הכל חוץ מג' מלאכות הנזכרות הלכך נדה טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ואם אפשר לה לעשות מלאכות הללו ולא יפול עליהן משפט טומאה הוה ליה מעשה שלה טהור ומה שאי אפשר להשתמר בו הוה ליה טמא ובהדיא אמרינן בענין נדה למימרא דאבלות קילא ליה מנדה והאמר ר' יצחק בר חנינא אמר רב הונא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה וכו' אלמא בנדה גופה עסיקינן ולא בימי נקיים, וכן פירש רבנו תם אין חילוק בין ימי נדות לימי ליבון דאמרינן תהיה בנדתה עד שתבוא במים, וכן אמר רבנו ברוך בן מלך ז"ל ואנן לא סבירא לן לחלופי גמרא דילן דהא נדה גרסינן.
הכל משהין בפני שמש, המשמש בסעודה ואוכלין לפניו ושוהין מלהאכילו עד שיקומו הקרואים. חוץ מבשר שמן וכו', שמתאוה להן ומצטער. בתקופת תמוז, שריחו חזק וחום היום מחרחר בו באדם. תבשילא דארדי, מין כמהין ופטריות. איסתכני, הייתי מסוכן ואחזני בולמוס מחמת תאות רעבונו. תמרתא דהינוניתא, תמרה שמינה כמו קרב לגבי דהנא ואדהן. כל דאית ליה ריחא או קיוהא, מזיק את מי שאוכלו בפניו ואינו אוכל.
חד ספי, מאכיל את השמש מכל מין ומין. וחד ספי ליה ממין אחד, בתחלת סעודה לשובע ומשאר המינין משההו עד שיגמור סעודתו.
<h2>דף סא:</h2>
ולא ליתן תבן לפני בקרו אבל כופה ליתן תבן לפני בהמתו, רבנו שלמה גורס הפך ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו ומפרש בהמתו סוס וחמור שהן (מיוזנין) [מזויינין] וצוהלין לרביעה אבל בקר אינו להוט אחר רביעת אשה ואין יצרו ניכר כל כך לפיכך אין אשה נסתת לו, ויש לפרש הגרסא שלנו בקרו הזכרים ובהמתו הנקבות אי נמי לפני בהמתו בהמה דקה, ויש מקשים מההיא דאמרינן בנדרים פרק בתרא שלא אתן תבן לפני בהמתך לפני בקרך אין יכול להפר אלמא לא משעבדא ליה והכא קתני אבל כופה ליתן תבן לפני בהמתו, והרב ר' אליעזר מוקי לההיא דנדרים כגון שהכניסה לו שפחות שאז אינו יכול לכופה. משרביט, פושטן כמין שרביט עד שנעשות גדולות על ידי שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק.
מתני'. המדיר את אשתו, כגון דאמר תאסור הנאת תשמישך עליו אבל אמר הנאת תשמישי עליך לא מתסרא דהא משתעבד בה דכתיב ועונתה לא יגרע והכי מוקמינן לה בנדרים בפרק ואלו מותרין. בית שמאי אומרים שתי שבתות, אם הדירה שתי שבתות תמתין ואם יותר יוציא ויתן כתובה.
הפועלין שבת אחת, יוצאין שלא ברשות. הטיילין, מפרש בגמ'. החמרין שיוצאין לכפרין להביא תבואה למכור בשוק. הגמלים, סוחרי חבלות ומביאין על הגמלין ממקום רחוק. ספנין, פורשין לים הגדול לקצוי ארץ.
מיולדת נקבה, ששוהה שבועים מתשמיש כיון דאשכחן אורח ארעא לשהות כך אין לנו לכופו להוציא. מר סבר ילפינן מידי דשכיח וכו', בית הלל סברי תשמיש דשכיח יליף מנדה דשכיח ובית שמאי סברי ילפינן נדר דהוא גרם לה לשהות מלידה שעל ידו באה לה לאפוקי נדה דממילא ויש לנו ללמוד מן הדומה. ושמואל אמר אף בסתם נמי ימתין, לבית שמאי שתי שבתות ולבית הלל שבת אחת שמא בתוך הזמן ילמד למצוא פתח חרטה לומר אדעתא דהכי לא נדרי ויתיר לו חכם את נדרו.
<h2>דף סב.</h2>
רב שמואל בר שילת, מלמד תינוקות הוה ומתפרנס מהן כדאמרינן בנערה שנתפתתה. ולא חליף דרוקא דמלכא, חיל של מלך, ויש גורסין פריסתקא דמלכא אין שליח מלך פרס עובר על פתחו לשאול לו עבודת המלך שאין עין המלך עליו שאינו עשיר בעיניהן.
איכפל תנא, לאשמועינן טייל ופועל תנא לעיל המדיר את אשתו בית הלל אומרים שבת אחת אין לו לומר זאת לא בספן לא בגמל ולא בחמר ולא בתלמידי חכמים שהרי אף החמר עונתו אחת בשבת ובשביל יום אחד יוציא ויתן כתובה הרי עונתו משבעה לשבעה (וכן) [וכל] שכן גמל וספן אין בכלל הזה אלא טייל ופועל העושה מלאכה בעירו שדרכן לשמש שתים בשבת. אכולהי, נמי קאמר דעל ידי נדר יותר משבת אחת לא. והא בלא נדר ששה חדשים קאמר בספנים. אינו דומה, לענית תענית. מי שיש לו וכו', אף כאן בלא נדר דעתא נוחה לבעלה שמא יבוא בתוך הזמן אבל זו משהדירה הרי היא כמי שאינה מצפה לבעל.
<h2>דף סב:</h2>
חמר ונעשה גמל מאי, נשאת לו כשהוא חמר מהו לעשות גמל שלא ברשות הרויחא עדיפא לה שיתעשר או עונה עדיפא לה. ובשאלותיו של רב יוסף בן מגש ז"ל, רוצה היא בבעל עני שמרעיבה מן המאכל ואינו נותן לה אלא קב אחד מערב שבת לערב שבת ויהא משביעה מן הבעילה יתר מבעל עשיר שיהא משביעה מן המאכל ומרעיבה מן הבעילה. רוצה אשה בקב ותפלות וכו', פירש ר' נתן בעל הערוך ז"ל דהמשרה אשתו על ידי שליש לא יפחות לה משני קבין בשבת ומשמש עמה והמורד על אשתו מתשמיש מוסיפין לה על כתובתה שלשה דינרין בשבת ושלשה דינרין עושין י"ח קבין לפי חשבון ד' סאין בסלע כיצד הסלע ארבעה דינרין והולכין ארבע סאין בסלע הרי סאה בדינר לג' דינרין שלש סאין ושלש סאין י"ח קבין הרי תשעה לכל קב וקב זהו שאמר רוצה אשה בקב ותפלות מט' קבין ופרישות.
דברי ר' אליעזר, אמתני' קאי וסיפא דמתני' נקיט. ירושלמי, ממנחה ששלח יעקב לעשו אחיו למד ר' אליעזר ששילח לו כדרך הארץ עזים מאתים ותישים עשרים חד לעשרה, גמלים מניקות ובניהם שלשים א"ר ברכיה הם ובנאיהם על ידי שהוא צנוע בתשמישו לפיכך לא פרסמו הכתוב, פרות ארבעים ופרים עשרה חד לארבעה דאינון לעיי, אתונות עשרים ועירים עשרה חד לתרי דאינון לעיי פי' יוגעין. מערב שבת לערב שבת, שהוא ליל תענוג ושביתה והנאת הגוף.
<h2>דף סג.</h2>
מתני'. המורדת על בעלה, בגמ' מפרש ממאי. טרפעיקין, בגמ' מפרש. עד כדי כתובתה, ואחר כך נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה אבל אינו משהה לפסוק על נכסים שנפלו לה מבית אביה ולהפסידם ממנה. ג' דינרין, בגמ' מפרש מאי שנא הוא מנא דידה. גמ'. אבל ממלאכה לא הויא מורדת, לפחות מכתובתה.
<h2>דף סג:</h2>
חזרו ונמנו, שלא ישהו אותה לפחות מעט מעט אלא יפסידוה כל כתובתה לאחר ארבע שבתות של הכרזה. אחת לי ארוסה, כולן שוות בתורת מרד ואפילו כשהיא נדה או חולה והיא מורדת ארוסה שאמרה לא אנשא שומרת יבם שלא רצת להתיבם.
בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שהכל מצויין. [שתי] פעמים שולחין, כלומר כן סוברין רבותינו אע"ג דמכריזין ושולחין משמע לאחר הכרזה לבד. דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותינו, כלומר לאפוקי מדרמי בר חמא אלא כמו שמשמע פשיטא דמילתייהו. נמלכין בה, כלומר לרבותינו אע"ג דמשמע דוקא אחר הכרזה מודיעין לה כמו כן היו נמלכים בה קודם הכרזה.
היכי דמיא מורדת, דכופין אותה דמשהין אותה ופוחתין כתובתה ולפי מה שחזרו רבותינו ונמנו שמכריזין עליה ארבע שבתות וכו'. אבל אמרה מאיס עלי, ולא הוא ולא כתובתו. ולא כיפינן לה, לשהותה אלא נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה.
כלתיה דרב זביד אימרדא, כגון הא דאמרן דאמרא בעינא ליה ומצערנא ליה. הוה תפישא חד שיראי, מעיל אחד שהכניסה לו בכתובתה. הפסידה בלאותיה קיימין. אפילו בגדים שהכניסה לו בנדונייתה ושמאום עליו בכתובתה ועדיין הבלאות קיימין תפסיד אותם. מבעא בעי לה, אם הפסידה בלאותיה אם לאו. משום דרב זביד גברא רבה הוא, ולא יערער על דבריכם מחמת ענותנותו. אפכיתו לדינא, לחובתו. ומשהינן לה תריסר ירחי אגיטא, אמורדת קאי ולא אמאיס עלי, ורבנו שלמה פירש כלתיה דרב זביד אמרדא אמרה מאיס עלי וגם המסקנא דאמר ומשהינן לה וכו', וכל המפרשים ורבנו משה גם הרב אלפסי סוברים דכלתיה דרב זביד והמסקנא ומשהינן לה וכו' אמרד דמתני' קאי שאעפ"י שאבדה כתובתה לאחר ד' שבתות מכל מקום עדיין משהינן לה תריסר ירחי אגיטא כלומר שלא יוכל לגרשה בלא כתובה עד י"ב חדש שמא תחזור בה, וגם רבנו גרשום מאור הגולה ז"ל פירש דכלתיה דרב זביד ומסקנא דמשהינן לה תריסר ירחי אמרד דמתני' קאי כדמשמע על תשובה שכתב על אדם אחד שנשא אשה על אשתו והיתה הראשונה תובעת גט וכתובה והביא סוגיא דהכא דכלתיה דרב זביד ומסקנא דמשהינן לה וכו' ופי' אבל רבנן סבוראי דבתר הוראה תקינו למשקל מינה מאי דתפישא ומיתן לה גיטא לאלתר כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה וכן עמא דבר ואין לזוז ממנה וכי מפקינן מינה עיקר כתובה ותוספת אבל נדוניא שלה אפילו חס ושלום מוציאה בעבירה נוטלת נדוניתה ואם היא רוצה להתגרש בלא כתובה כגון דאמרה מאיס עלי והוא אינו רוצה לגרשה צריכין לכופו שיתן לה גט כדתניא יקריב אתו ותקנה זו בכתב רב שרירא שכתב ואחריו מר רב רבה שתקנו בימיו לתת גט לאלתר לאשה דלא כשמעתיה דרב זביד, ורבנו תם חולק על זו התקנה ופירש שאין כח ביד אותם שאחר התלמוד לתקן כפייה לגרש ואם נכוף על ידי תקנתם הוה ליה גט המעושה שלא כדין ופסול, ויש לתמוה, איך חולק בזה על גאוני עולם שקרובין להוראה, וגם רבנו משה חולק על אותה התקנה וזו לשונו במורדת. האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת ושואלין אותה מפני מה מרדה אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתו כופין אותו להוציא לשעתו לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה ותצא בלא כתובה כלל ותטול בלאותיה הקיימין בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן בין מנכסים שלא נתחייב באחריותן ואינה נוטלת משל בעל כלום ואפילו מנעל שברגלה ומטפחת שבראשה שלקחן לה פושטת ונותנת וכן כל שנתן לה מתנה מחזרת אותו שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך או מפני שקללני או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו שולחין לה מבית דין ואומרין לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת אותם ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום ד' שבתות זו אחר זו ואומרין פלונית מרדה על בעלה ואחר ההכרזה שולחין לה פעם שניה ואומרין לה אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך אם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה ולא יהיה לה כתובה כלל ואין נותנין לה גט עד י"ב חדש ואין לה מזונות כל י"ב חדש ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה כסדר הזה עושין לה אם מרדה כדי לצערו ואפילו היתה נדה או חולה שאינה ראויה לתשמיש ואפילו היה בעלה מלח שעונתו לו' חדשים ואפילו יש לו אשה אחרת וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא ומרדה כדי לצערו ולא נישאת הרי זו מורדת בתשמיש וכן יבמה שלא רצת להתיבם כדי לצערו כסדר הזה עושין להם המורדת הזאת כשהיא יוצאת אחר י"ב חדש בלא כתובה כל דבר שהוא של בעל אבל נכסים שהכניסה לו ובלאותיהן קיימין אם תפשה אין מוציאין מידה ואם תפשן הבעל אין מוציאין מידו וכן כל מה שאבד מנכסיה שקיבל הבעל אחריותן עליו אינו משלם לה כלום זהו דין התלמוד במורדות ואמרו הגאונים שיש להם בבבל מנהגות אחרות במורדת ולא פשטו אותן המנהגות ברוב ישראל ורבים וגדולים חולקין עליהם ברוב המקומות וכדין התלמוד ראוי לתפוס ולדין, עד כאן לשונו ז"ל.
<h2>דף סד.</h2>
כותבין אגרת מרד על הארוסה, הגיע זמנה לינשא ומרדה כדי לצערו כותבין עליה מרד וכגון שכתב לה כתובה מן האירוסין. ואין כותבין עליה איגרת מרד על שומרת יבם, שתבע ליבם אין כותבין עליה אגרת מרד שמצות חליצה קודמת למשנה אחרונה דתנן בראשונה וכו'. דגרסינן בפרק החולץ וכו', התם פרישנא לכולה מילתא שפיר.
אסתירא, סלע מדינה. פלגא דזוזא, חצי זוז צורי שהוא שש מעה כסף נמצא טרפעיק שלש מעות.
<h2>דף סד:</h2>
כשכר שבת, כמש[ת]כר בשבת וגזירה משום מקח וממכר ושכירות, ובגמ' בעי מה בין מורד ומורדת פי' מאי שנא דכשהוא מורד אינו נותן אלא חצי טרפעיק ליום ולרבנן חצי דינר וכשהיא מורדת נותנת טרפעיק ולרבנן דינר, ומשיב צא וראה בשוק של זונות מי שוכר את מי האיש שוכר את האשה שמע מינה צערו מרובה, אי נמי האיש יצרו מבחוץ קשויו ניכר ומתגנה והאשה יצרה מבפנים.
מתניתין. המשרה את אשתו על ידי שליש, שנותן לה מזונותיה ביד אפטרופוס ואינה מגלגלת עמו, המשרה המכרה ואכרה להם כירה גדולה ומתרגמ' שירותא. לא יפחות לה, בשבת. לא פסק שעורים אלא ר' ישמעאל, בגמ' מפרש לא פסק שעורים כפלים בחטים אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום ששעורים שלהם רעות. גרוגרות, תאנים יבשים. דבילה, תאנים דרוסות בעיגול ונמכרת במשקל. מפץ, רך ממחצלת. (כיפח) [כפה] לראשה, צעיף אחד משנה לשנה. ממועד למועד, אמנעלים קאי מנעלים חדשים לכל שלשת רגלים. חדשים, קשים לה בימות החמה לפי שהם חמין ויפין לה בימות הגשמים. והשחקים שלה, אף כשיקנה לה חדשים, ובגמ' מפרש למאי מיבעי לה.
מתני'. ונותן לה מעה כסף, לכל שבת ודברים קטנים. מעשה ידיה, אוקימנא לעיל מותר מעשה ידיה. ואוכלת עמו לילי שבת, שהוא ליל עונה. שתי, קשה לטוותו כפלים מבערב. משקל של יהודה כפלים כשל גליל.
<h2>דף סה.</h2>
גמ'. אין פוסקין יינות, אין בית דין פוסקין יינות לאשה שהיין מרגילה לתאות תשמיש. אבל ברגילה פוסקין, דכיון שאין לה חדש כבר דשה בו ואינו מזיח לבה. לחבריך ולחברותיך, שלא אתבזה על הבריות מכבודי הראשון, בגמ' מקשי מנעל ממועד למועד למה לה, ומתרץ תנא במקום הרים קאי דלא סגיא לה אלא בתלת זוגי מסאני ואגב אורחיה קמ"ל דניתבינהו לה במועד כי היכי דליהוי לה שמחה בגויהו ומפרש נמי בגמ' דחמשים זוז דמתני' חמשים זוזי פשיטי זוזי מדינה שהן שמיני שבזוז צורי כל כסף מדינה אחד משמונה בכסף צורי.
<h2>דף סה:</h2>
מותר מזונות, כגון אשה שמזונות האמורין במשנתנו עודפין לה שאינה רעבתנית. שלא תתגנה על בעלה, בלבשה בגדים שלבשה בימי נדותה. מותר בליות אלמנה, הנזונת מנכסי יתומים ועליהן ליתן לה כלים של חמשים זוז משנה לשנה.
גמ'. יוצא בערוב אמו, ערבה אמו לצפון ואביו לדרום מוליכתו אצלה ואין אביו מוליכו אצלו שעדיין הוא צריך לאמו ובתרה שריוה רבנן אלמא עד שש צריך סיוע מאמו וכשם שהבעל זן אותה כך יזון אותו (עמו) [עמה].
מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה, מציאתה משום איבה ומעשה ידיה תחת מזונות כדאמרינן בפרקין דלעיל. וירושתה, אם נפלה לה ירושה והוא אוכל פירות בחייה והקרן שלה קיים ואם מתה בחייו יורשה. בשתה, משום דאין לה זילותא בבשתה משום הכי בשתה דידה הויא. ופגמה, נזק חבלה אם יחבלו בה. בזמן שבגלוי, שהבשת שלו ועוד שנמאסת עליו והוא סובל. ילקח בהן קרקע, שהרי זה כשאר נכסים הנופלין לה שהן תלויין. גמ'. תנן התם וכו', פי' בפרק אעפ"י. העדפה, (לא על ידי הדחק) אם תעשה מלאכה יותר ממה שפסקו [לה חכמים].
<h2>דף סו.</h2>
[מתני'. ומת חתנו, ונפלה לפני יבם והוא תובע מה שפסקו] לאחיו. יכול הוא שיאמר(ו כולם) [וכו'], או חלוץ או יבם אבל לאחיו או יתן או תשב עד שילבין ראשה. הוא פוסק כנגדן ט"ו מנה, שליש יותר יקבלם עליו לכתוב בכתובתה לבד תוספת שהוא מוסיף לפי שהוא משתכר בהן. אלף דינר הם עשרה מנים. וכנגד השום, ואם בא חתן לכתוב קבלה עליו כנגד אלף דינר של שום שתכניס לו בגדים או כלים המש[ת]משים בהן והן פוחתין או פרגמטיא ודרך הנועדים אצל חתן לשומם יותר משויין לכבוד הכלה ולחבבה על בעלה [לכך] הוא פוסק פחות חומש לא מבעיא דלא מוסיף אלא שפוחת שאם הכניסה שום של אלף דינר הוא כותב ת"ת זוז. שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה, הכניסה לו שום לקבלן עליו בשטר הכתובה במנה והוא שווה מנה בשוק לכל אדם אין לו לומר תנו לי חמישתו שהרי אמרו לפחות חומש מן השום לפי שלא נאמרו דברים [הללו] אלא בשום ששמאוהו בבית חתנים והנשואין ומיהו תוספת שליש לא יוסיף שלא אמרו להוסיף שליש אלא לכספים שהן ראויין להשתכר מיד. שום במנה היא נותנת ל"א ודינר, שום שהוא מקבלו במנה שאמרו לו כתוב מנה בכתובה והיא תכניס לך שום של מנה צריך שישומו אותן בבית החתונה שלשים ואחד סלע ודינר דהוו מנה וחומשו. בארבע מאות, שום שיקבל עליו לכתוב בארבע מאות היא נותנת חמש מאות לפי שומת הנועדים שם. וכשהחתן פוסק וכו', ואם שמו הם תחלה והכניסה לו בין שום קטן בין שום גדול הוא כותב בשטר פחות חומש, ובגמ' פריך הא תו למה לי ומתרץ תנא שומא רבה וקא תאני שומא זוטא תנא שומא דידיה וקא תנא שומא דידה. פי' תנא שומא רבה דפחות חומש רישא דתנא וכנגד השום דקאי אאלף דינר וקתני שומא זוטא שום במנה היא נותנת שלשים ואחד דינר דלא תימא שומא רבה הוא דדרך השומאים לעלות שויו אי נמי שומא זוטא איכא דמעלו ליה טפי שלא תתבזה בעיני הנועדים תנא שומא דידיה וקתני שומא דידה היכא דקתני חתן פוסק קרי שומא דידיה היא הכניסה השום והוא שם אותו בחמש מאות כשבא לכתוב יכתוב ארבע מאות שאף הוא שם אותו חומש יותר על שויו שומא דידה היכא דתנן היא נותנת שהוא כתב הכתובה קודם שבא השום ועכשיו היא מביאתו וקרוביה שמין אותו וחתן פוסק דתנא תרי זמני חד לשומא רבה וחד לשומא זוטא.
<h2>דף סו:</h2>
פסקה להכניס לו כספים, שהן מוכנים לשכר מיד. סלעים, נעשה כל סלע מהן ששה דינרין יתר שליש כדתנן לעיל, ובגמ' פריך היינו פוסק כנגדן חמשה עשר מנה, ומתרץ תנא עיסקא רבה דפריש רווחא אבל עיסקא זוטא חוטר רווחא אימא לא ואי אשמועינן עיסקא זוטא דזוטר זיאניה אבל עיסקא רבה דנפיש זיאניה אימא לא קמ"ל, פי' עיסקא כספים קרי עיסקא שהן עומדין להשתכר בהן להתעסק תמיד תנא עיסקא רבה אלף דינר שיוסיף שליש ויכתוב ט"ו מנה וקתני עיסקא זוטא סילעא נעשה ששה דינרין, זיאנא יציאה ואחריות. גמ'. בירושלים, היו נוהגות להתקשט בבשמים.
<h2>דף סז.</h2>
מתני'. וכן המשיאין את היתומה, גבאי צדקה. גמ'. זוזי פשיטי, זוזי מדינה שמונה מהם בזוז צורי. ת"ר, בכתובות. להתפרנס, משל צדקה. שבאו לשאת, משל צדקה דאמרינן לקמן אשר יחסר לו זו אשה.
<h2>דף סז:</h2>
ת"ר, בספרי. די מחסורו וכו' אין לו משלו ואינו רוצה להתפרנס, משל צדקה. שיש לו ואינו רוצה להתפרנס, משלו אלא משל צדקה.
<h2>דף סח.</h2>
ת"ר, במסכת פיאה. המסמא את עינו, מראה עצמו כאלו עינו סמויה. והמקפח את שוקו, כאלו שוקו נכווצת.
תנן התם אין מחייבין אותו וכו', רישא דמתני' במסכת פיאה מי שיש [לו] מאתים [זוז] לא יטול לקט שכחה ופיאה. אין מחייבין אותו למכור וכו', להשלים מאתים כדי שלא יטול. במחרישה דכספא, רבנו גרשון אם חורש במחרישה של כסף או של זהב ישתמש במחרישה של ברזל כשאר בני אדם. כאן קודם שבאה לידי גיבוי, כלומר עד שלא העני כל כך שיצטרך ליטול ממה שגובין מן הקהל דהיינו מן הקופה ומן התמחוי דתנן בפרק אחרון דפיאה מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי מזון י"ד לא יטול מן הקופה ואין מחייבין אותו למכור ונוטל לקט שכחה ופיאה אבל אם העני כל כך שאין לו זוזים לקנות בהן מזון י"ד סעודות ונצטרך ליטול מן הקופה אז מחייבין אותו למכור.
מתני'. לדעתה, רבותא קמ"ל דאע"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה. מה שראוי ליתן לה, עישור נכסים. אם השיא, האב בחייו את הבת הראשונה. ינתן וכו', בין שהוא עישור בין שהוא פחות בין שהוא יתר.
גמ'. לפרנסה שמין באב, יתומה שבאת לינשא נותנין לה נדוניא כפי אומד שאנו בקיאין באביה אם ותרן או קמצן. לפרנסת הבעל, נדוניא של נישואין. מכלל דתנא קמא, ר' יהודה. עני בדעת, שאין בדעתו ליתן לה נדונית עשיר אלא נדונית עני. שמין את הנכסים, ליטול עישור נכסי ולא שמין באב. נוטלת עישור נכסים, אלמא לא אזלינן בתר אומדנא. הא דאמידניה הא דלא אמידניה, הא דאמר ר' עישור נכסים בלא אמידניה לאב לא דר בינינו ולא עמדנו על סוף דעתו אם וותרן או קמצן. הכי נמי מסתברא, דהיכא דאמידניה [דמודה רבי דשמין באב].
<h2>דף סט.</h2>
[וליתא] ל[ד]ר' יוחנן, [דכי שמע] הא דר' הדר ביה ממאי דאמר אחד זה ואחד זה אין מוציאין דכי שמעה לדר' קבלה והדר ביה ממימריה קמא.
ושנייה ויתרה, היינו טעם משום רווח ביתא ואפילו ר' מודי בה, רבנו חננאל פסק כר' יוחנן מדשני רב אשי אליביה וכן פסק רבנו משה כר' יוחנן ור' יצחק בן גיאת פסק כר' חנינא.
בת יורשת הויא, עישור נכסים שתיקנו לה בתורת ירושה תקון לה. למיגבא מבינונית ושלא בשבועה וכו', אי בעלת חוב דאבא הויא אינה גובה אלא מן הזיבורית ואינה נפרעת אלא בשבועה שלא נטלה מנכסים הללו כלום דקיימא לן אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית ואין נפרעין מהן אלא בשבועה ואי בעלת חוב שלהן היא אין כאן בא ליפרע מנכסי יתומים. רב אשי מת ומת רב סמא בנו בחייו וכשבאת בתו ליפרע נטלה מחלקו של מר בר רב אשי שהיה קיים בינונית שלא בשבועה אלמא בעלת חוב דאחי היא ומבריה דרב סמא זבורית לפי שבעלת חוב של אביו היתה שהיה אחיה.
כי אתיא ההיא איתתא, אשה אחת באה לפני רב נחמיה שהיה לה ליטול עישור נכסים במקומו של רבה בר הונא וביקשה ממנו לשלוח לו דבר מאותו שישתדל בדינה. מאצטרובילא, מושב אמת הרחיים כמו שהוא ומקרקע חשיב להו. מעלמא דבתי, שכירות הבתים ממקרקעי קא אתי.
<h2>דף סט:</h2>
מתני'. המשליש מעות לבתו, מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות לה שדה או נדוניא לכשתינשא. והיא אומרת, לכשנשאת. נאמן בעלי עלי, שלא יעכבם לעצמו תנם לו והוא יקנה השדה כשארצה. יעשה שליש וכו', יקנה השדה (וכו') ואין שומעין לה דמצוה לקיים דברי המת. וכי אינה אלא שדה, וכי מה תועלת לו לקנות אפילו אין כאן מעות אלא כבר נקנה השדה והאי רוצה למכרה הרי הוא מכורה הלכך שומעין לה. במה דברים אמורים, בגמ' מפרש מאן קתני לה. במה דברים אמורים, דשומעין לה.
גמ'. מן הנשואין הרשות בידה, שאף האב לא עלה בדעתו למסרם ביד שליש אלא עד שתינשא דמשנשאת הבעל זכה לאכול פירות. איכא בינייהו גדולה מן האירוסין, דבקטנה מן הנישואין ליכא למימר דפליגי דר' מאיר סבר הרשות בידה מדקתני סופה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום והא על כרחין ר' מאיר תנייה דאי לר' יוסי מרישא שמעת מינה דאמר ר' יוסי וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למסרה הרי היא מכורה מעכשיו גדולה דבת זבוני היא אין קטנה דלאו בת זבוני היא לא אלא ר' מאיר היא אם כן ליכא לאוקמי פלוגתיהו בקטנה מן הנשואין. הלכה כר' מאיר, טעמא משום מצוה לקיים דברי המת.
האומר, בשעת מיתה. שקל, חצי סלע. וראויין, שאינן ניזונין בפחות. נותנין להן סלע, דאי הוה ידע שיתיקרו המזונות ויצטרכו לסלע לא הוה אמר. אל תתנו, הרי מיחה בידנו ולא עשאן יורשין אלא בענין זה. אם מתו, בלא בנים. אין נותנין להן אלא שקל, שאין לנו להפסיד את הבאים אחריהם והואיל ועשה את אחרים יורשין תחתיהן ודאי שקל קאמר כדי שתפול ירושה אחריהן לאותם אחרים. מינח ניחא ליה, שיתנו להן כל צרכן. לזרוזינהו, שיחזרו אחר מזונותיהן ושלא יהו רעבתנין.
<h2>דף ע.</h2>
תנן התם, בהניזקין. הפעוטות, תנוקות, ואמרי עלה עד כמה מחוי רב יהודה לרב יצחק בריה כבר שית כבר שבע, רב כהנא אמר כבר שבע כבר תמני במתני' תאנא כבר תשע כבר עשר ולא פליגי כל חד כי חורפיה. אפטרופוס, שמינהו אבי יתומים או בית דין. מדקתני, במתני'. ולא קתני יעשה שליש מה שהושלש בידו, דאי תנא הכי הוה משמע במקום שיש שליש אין מעשיהם כלום, וטעמא לפי שפרשו לקנות שדה אבל במקום אפטרופוס אין מעשיהם כלום והשתא דתנא אין מעשה קטנה כלום משמע בין במקום שליש בין במקום אפטרופוס.
המדיר את אשתו מלהנות לו, אין הנאת תשמישו נאסר עליה דהא משועבד לה הלכך בשביל תשמיש אין לנו לכופו להוציא וליתן כתובה והנאת מזונות בגמ' (פריש) [פריך] והא משועבד לה. יעמיד פרנס, שליש שיפרנסנה. בישראל, אם ישראל הוא שיכול להחזיר גרושתו. ובכהנת, שאם יגרשנה לא יוכל להחזירה ושמא סופו יתחרט יהבו ליה רבנן זימנא טפי.
אחד מכל הפירות, שאמרה קונם פרי פלוני עלי והוא קיים לה הכי מוקי לה בגמ' שנדרה היא וקיים לה איהו.
שלא תתקשט בא' מכל המינים, קונם בוש(ת)[ם] פלוני עלי וקיים לה. בעניות שלא נתן קצבה, באשה עניה אם לא נתן קצבה לדבר עד מתי אסרן עליה הוא מוציא ויתן כתובה אבל אם נתן קצבה תמתין עד אותו זמן, ובגמ' מפרש וכמה קצבה רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן עשר שנים. ובעשירות, שרגילות בכך עד ל' יום אם לא הדירה יותר אין כופין.
גמ'. וכיון דמשעבד לה, למזונות. אי הכי, שעושה ואוכלת פרנס למה לי, ופריק שמספיקין לה מעשה ידיה לדברים גדולים פי' אכילה ושתיה ולבוש וכסות ולא ספקן לדברים קטנים פי' מיני מתיקה ומטעמים וכיוצא בהן עד ל' יום יעמיד פרנס ודוקא עד ל' יום שהן חדש מלא כתנא קמא מכאן [ואילך] יוציא ויתן כתובה משום דאמרא ליה עד האידנא דלא אדרתן מצינא לגלגולי בהדך השתא דאדרתן לא מגלגילנא בהדך, ודוקא דלא רגילה בהו אבל רגילה בהו בהדיה לא מצי לאדורה דהא משועבד לה.
<h2>דף ע:</h2>
ופרנס לאו שליחותיה עביד, נמצא עובר על נדרו דקיימא לן שלוחו של אדם כמותו, בגמ' פריך ר' יהודה היינו תנא קמא דאיהו נמי ל' יום קאמר, ומתרץ אמר אביי כהנת אתא לאשמועינן, רבא אמר חדש מלא וחדש חסר איכא ביניהו ואין הלכה כר' יהודה אלא לא שנא ישראלית ולא שנא כהנת ל' יום כתנא קמא.
<h2>דף עא.</h2>
במפרש, שפירש שלשים יום הוא דלא כיפינן להוציא אלא יעמיד פרנס יוציא ויתן כתובה, לאלתר. כאן בסתם כאן במפרש, רישא במפרש וסיפא בסתם. שנדרה היא, ומה יש לו עוד להמתין אי ניחא ליה בדידה למשקל כתובה ומיפק לא תבקש פתח לנדרה אבל היכא דאדרה איהו כגון מלהנות לו ימתין שמא ימצא פתח. וקסבר האי תנא, הוא שקיים נתן אצבעה בין שיניה לפיכך יתן כתובה, ולענין פסק הלכה רבנו חננאל פסק כר' יוסי וכדמפרש ר' יוחנן וכמה קצבה עשר שנים, ויש אומרים כרב חסדא שפירש רגל שכן בנות ישראל מתקשטות ברגל, ורבנו משה פסק כר' יוסי וכרב יהודה אמר שמואל דאמר י"ב חדש, ורבנו יצחק בן גיאת פסק כתנא קמא כדקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים ומאן דפסק כר' יוסי טעמא משום דהוו אמוראי כמימריה שמע מינה הלכה כוותיה.
<h2>דף עא:</h2>
מתני'. כשהן בעיר אחרת, דרך בתם ללכת אצלם ברגלים רגל אחד מציא מוקמא אנפשה שלשה לא מציא מוקמא אנפשה, ובגמ' פריק אמרת רגל אחד יקיים הא שנים יוציא ויתן כתובה אימא סיפא שלשה יוציא ויתן כתובה הא שנים יקיים אמר אביי סיפא אתן לכהנת ור' יהודה היא, רבא בר רב עולא אמר כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה פי' רדופה לילך לבית אביה תמיד שנים יוציא שאינה רדופה שנים יקיים. מפני שנעל בפניה, בגמ' מפרש. מחמת דבר אחר, בגמ' מפרש. שתאמרי לפלוני, בגמ' מפרש. שתהא ממלאה ומערה, בגמ' מפרש.
<h2>דף עב.</h2>
גמ'. איכא נועל דלת בפניה, דלת של שמחה ופכוח צער. סופנה, קוברה כשם שלא גמלה חסד כך לא יגמלו עמה. דיספוד, יתן לבו שאף הוא יספדוהו ולא ירע לו אם נהג כן. דלוי, ליוה את המטה.
דאיתחזוק, שהוחזק לשם פרוצים. דברים של קלון, נבלות הפה. ותערי לאשפה, מלשון ותער כדה. רחים ותנור, המטלטלין.
מתני'. דת יהודית, שנהגו בנות ישראל ואע"ג דלא כתיבה. מאכילתו שאינו מעושר, בגמ' מפרש מנא ידע וכן כולהו מפרש בגמ'. וטווה בשוק, מפרש בגמ'. מדברת בתוך ביתה, [מפרש בגמ'].
גמ'. היכי דאמי, דהאכילתו. אי ידע, כשאכל. נפרוש, ולא יאכל. מנא ידע, מי אמר לו אחרי כן שהוא בא לפנינו להוציאה.
הוחזקה נדה בשכנותיה, שראוה לובשת בגדי נדות ולבעלה אמרה טהורה אני ושמשה בעלה לוקה אם התרו בו וכי האי גוונא משכחת לה למתני' דלאחר תשמיש הודיעוהו שכונותיו שהוחזקה נדה. בנים מתים, בפרק במה מדליקין (ו)יליף לה מוחבל את מעשה ידיך.
דאורייתא היא, ואמאי לא קארי ליה דת משה. אזהרה, מדכתיב ופרע מכלל דההיא שעתא לאו פרוע הוא. אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש. קלתה, כל שיש לו מלמטה בית קיבול להולמו בראשה ובית קיבול מלמעלה לתת לו פלך ופשתן ודרך מבוי לא שכיחי ביה רבים.
<h2>דף עב:</h2>
בטווה ורד כנגד פניה, טווה בכפה על ירכה וחוט מתרדד כנגד פניה שלמטה כן פירש רבנו שלמה ורבנו גרשום, ובני מערבא מסייעי להאי פירושא דהכין גרסי טווה על יריכה בשוק תצא ואהאי פירושא מפרש ורד מלשון ירידה, ורבנו האיי פירש בטווה ורד כנגד פניה צמר אדום הצבוע כאלוך וכיוצא בו כי המין האדום קורין אותו ורד ובלשון ארמי צמר צבוע אדום קורין אותו ודיריק וזאת האשה אם טווה ורד בשוק שהוא צמר אדום כדי להראות פניה כנגדו שנופל הורד על פניה הרי זה עזות מצח.
במקללת יולדיו בפני מולידיו, כלומר בפניו דמתני' לא תימא בפניו ממש אלא אפילו מקללת אביו של בעל בפני בנו של בעל מלשון ומולדתך אשר הולדת אחריהם.
אמר רבה, לפרושי מילתיה דרב יהודה. כגון דאמרה ניכליה אריה לסבא, חמיה. באפי בריה, בפני בנו של בעל אומרת כן. על עסקי תשמיש, פירש רבנו שלמה כשמדבר עמה על עסקי עונה מריבה עמו ומשמעת לשכנים והוא בוש בדבר.
מתני'. המקדש את האשה על מנת וכו', אמרינן בגמ' ותנן נמי גבי קידושין כי האי גוונא הכא כתובה אצטריך ליה תנא קידושין אטו כתובה התם קדושין אצטריך ליה תנא כתובה אטו קידושין. כנסה סתם, בגמ' דקאי ארישא דהך דקדיש על תנאי דפליגי בהא מילתא רב ושמואל ורב מוקי דסיפא ארישא קאי וטעמא דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין ואפילו עליה נדרים. מומין הפוסלין בכהנים, בבכורות קתני להו.
שלא תאכל בשר, דהוי עינוי נפש ומתגנה עליו ואע"ג דקפיד אשאר מילי מידי דקפדי בהו אינשי הוי קפידיה קפידא מידי דלא קפדי בהו אינשי לא הוי קפידיה קפידא. ירושלמי, אמר ר' זעירא כלי פשתן הדקין הבאין מבית שאן ככלי צבועים הן אמר ר' יוסי מתני' בשאמר לה על מנת שאין עליך נדרים אבל אם אמר לה על מנת שאין עליך כל נדר ואפילו נדרה שלא לאכול חרובין נדר הוא. איתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם אמר רב וכו' ושמואל אמר וכו', ומקשי תלמודא לשמואל ומתרץ.
<h2>דף עג:</h2>
גמ'. ספוקי מספקא ליה, על סתם אדם אי אפשר באשה נדרנית אי לאו. גבי ממונא לקולא, דהמוציא מחברו עליו הראיה וכיון דמספקא לן לא גביא. גבי איסורא לחומרא, הלכך צריכה ממנו גט.
אמר רבה מחלוקת בטעות שתי נשים אבל בטעות אשה אחת דברי הכל אינה צריכה ממנו גט אמר ליה אביי והא מתני' דכי טעות אחת דמי וקא מותבינן תיובתא מינה אלא אמר רבה מחלוקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים אבל בטעות אשה אחת גרידתא דברי הכל אינה צריכה ממנו גט, פירש רבנו שלמה מחלוקת דרב ושמואל בטעות שתי נשים קידש לאה על תנאי ואשה אחרת כנס אחריה ונמצאו עליה נדרים והיינו טעותא רב סבר כיון דלא אתני בהדה דהך אעפ"י שכבר גילה דעתו שאי אפשו בנדרנית צריכה ממנו גט דלמא לגבי דהך חביבא עליה ולא קפיד ושמואל סבר כיון דגלי דעתיה גלי, אבל (ל)[ב]טעות אשה אחת קדשה על תנאי וכנסה סתם אפילו רב מודה דדעתה אתנאיה, והא מתניתא דטעות אשה אחת היא וקא מותבינן מינה לעיל אלמא איכא דסבירא ליה דטעות אשה אחת נמי צריכה גט ואע"ג דאנן הוא דאותיבנא ולאו רב איירי בה קושיא היא לרבה דהאי דברי הכל דקאמר סברא דידיה הוא ולאו מרב ושמואל שמעה שהרי לא היה בדורם אלא קסבר ליכא כמאן דאמר בכי האי גוונא דלאו דעתיה אתנאיה והא קא חזינן דכל בני מדרשא דאותבוה סלקא דעתייהו למימר הכי, מחלוקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים קידשה על תנאי וגירשה מן האירוסין וחזר וכנסה סתם בההיא אמר רב צריכה גט דכי אשה אחרת דמי ולשם קידושין בעל וליכא למימר אתנאיה קמא סמך, ושמואל סבר הא גלי לה דעתיה מעיקרא דאם היא נדרנית אי אפשו בה ועל תנאי כן חזר וקדש, אבל בטעות אשה אחת גרידתא שכנסה על ידי קדושין ראשונים דברי הכל וכו' וכי אותבינן לעיל ממתני' הכי אותבינן מאי לאו קדשה על תנאי וכנסה סתם משגירשה דבלאו גירשה ליכא למאן דאמר והיכא דגירשה מיהא קתני כתובה לא בעיא הא גיטא בעיא עד כאן. ודייקינן להאי פירושא מדקתני בטעות אשה אחת כעין שתי נשים כנסה וקתני בטעות אשה אחת גרידתא ובעל וכו', חוזר ומפרש דבריו היכן קתני בטעות אשה אחת כעין שתי נשים כנסה והיכן קתני בטעות אשה אחת גרידתא ובעל. מדקתני במתני' ובפלוגתא דרב ושמואל וכו', צריכה ממנו גט ואפילו הטעתו בתנאי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. והיא לא נתפשה, והיא מיעוטא הוא והכי דריש היא אשה סתמא שקדושיה קדושין גמורין היא דכי לא נבעלה באונס אסורה לבעלה ויש לך אחרת שאפילו זינתה שלא באונס מותרת לבעלה ולבועל ואי זו זו זו שקידושיה קדושין טעות כגון על מנת שאני כהן והרי הוא ישראל וכגון על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים וכגון קטנה דאין מעשיה כלום ואמה נמי אין לקדשה שאפילו בנה מורכב על כתפה דלאו נישואין הוא ולענין זנות נמי לא מיתסרא עליה דפנויה בעלמא היא ולא אמרינן בעילות שבעל משגדלה היו קידושין דקסבר כל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל ולא נתכוון לחזור ולקדשה.
<h2>דף עד.</h2>
צריכה ממנו גט, אדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה ובעל ואמר לשם קדושין.
[לשון הרי"ף] עד שירבה השחור, כלומר שישחיר אותו מקום משערות הרבה. הלכה כר' יהודה, שאם לא בא עליה משהביאה שתי שערות שיכולה לעקור [נשואי] קטנותה עד שירבה השחור. שוב אינה יכולה למאן, דהא ביאה הויא לשם קידושין גמורין וגדולה היא ובידה לקדש את עצמה וכי פליג בשלא בעל לאחר שגדלה פליגי ואפילו הכי לר' מאיר לא ממאנה דכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחת שוב אינה יכולה למחות וחלו לה קידושין גמורין קמאי, ואע"ג דאמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה לית הלכתא כותיה דגרסינן בפרק מי שמת ולמאונין לאפוקי מדר' יהודה דאמר עד שירבה השחור. בבתו של ר' ישמעאל, שהשיאתה אמה כשהיא קטנה, יתומה ולאחר שילדה באת למאן.
<h2>דף עה.</h2>
הוסיפו עליהן בנשים, שאין בכהנים. זיעה, [מ]זיעה תמיד. ריח רע, לא מצינו בתלמוד. ושומא, אוקימנא בגמ' בשומא קטנה העומדת לה תחת כיפה של ראשה דזמנין דמתחזיא וזמנין דלא מתחזיא אבל בעומדת על פדחתא ראה ונתפייס הוא. ירושלמי, תני שומא שיש בה שיע(ו)ר בין גדולה בין קטנה בין בפנים בין בגוף הרי זה מום ושאין בה שיער בפנים מום בגוף אין בו מום במה דברים אמורים בקטנה אבל בגדולה בין בגוף בין בפנים הרי זה מום וכמה גדולה כאיסר האיטלקי שיעורו כחצי זהוב כל שהוא, וקרחת נמי אמרינן בירושלמי דהויא מום בזקן נוי באיש ומום באשה הדדין נוי באשה ומום באיש פירוש הדדין מום הן בכהנים והזקן מום הוא בנשים. צלקת, רושם.
מתני'. האב צריך להביא ראיה, אם בא לתבוע כתובתה מן האירוסין מזה שממאן לקחתה. נכנסה לרשות הבעל, נשאת והוא בא להוציאה בלא כתובה על מומין שבה הבעל צריך להביא עדים, ובגמ' מקשי טעמא דמיתי אב ראיה הא לא מיתי אב ראיה בעל מהימן מני ר' יהושע הוא דאמר לא מפיה אנו חיין אימא סיפא נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה הא לא מיתי הבעל ראיה אב מהימן אתאן לרבן גמליאל דאמר נאמנת, ומתרץ רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך, פירוש רב אשי מהדר לאוקומי כולה כרבן גמליאל דחזקה דגופה עדיפא ורישא להכי לא מהניא חזקה דגופה לפי שאין הטענה שלה אלא של אביה שכתובת אירוסין לאב והוה ליה מנה לאבא בידך וגבי אב לא אמרי בגוף שלה דתהני חזקתו ואי לא מיתי אב ראיה בעל מהימן ובשבועה שלא ידע ויפטר וסיפה נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה שקודם שאירסה היה בה מומין והיה מקחו מקח טעות ואי לא מיתי ראיה האב מהימן ובשבועה דמנה לי בידך הוא והלה אומר איני יודע ואע"ג דרב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור ואיהו מהימן בשבועה הכא מודו דחייב משום דחזקה דגופה עדיף מחזקה דממונא, פי' דחזקה דממונא גבי חזקת מריה וחזקת דגופא חזקת זו ששלימה היתה ולאו בעלת מום אלא (בראיה) [בריאה] ושלימה וכיון דזו אומרת חזקת גופי עדיף דחזקת גופי שלם ואיהו אמר חזקת ממוני עדיף חזקה דגופא עדיף וחייב ובפרקא קמא אמרינן רב נחמן אמר אנא דאמרי אפילו לרבן גמליאל עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא דאמרינן אוקמא אחזקה אבל הכא לענין מנה לי בידך והלה אומר איני יודע מאי חזקה אית לה אלמא אי הוה אית לה חזקה כגון חזקה דגופא דהשתא מוקמינן ליה אחזקיה חייב, ואיכא למידק מינה דהיכא אמרינן בעודה בבית אביה מנה לאבא בידך הוא היכא דעדיין קטנה היא ולא בגרה דכתובתה של אב וכדתנן המארס את בתו וגירשה אירסה ונתאלמנה כתובתה שלו אבל היכא דבגרה אעפ"י שעודה בבית אביה מנה לי בידך הוא משום דכתובתה שלה היא הלכך על הבעל להביא ראיה והיא נשבעת ונוטלת כרב נחמן וכסיפה דנכנסה לרשות הבעל בין קטנה בין בוגרת כתובתה שלה ומנה לי בידך הוא דהא תנן השיאה וגירשה השיאה ונתאלמנה כתובתה שלה. במה דברים אמורים, שהבעל יכול לטעון על מומין. אינו יכול לטעון, דידע ונפייס.
<h2>דף עו.</h2>
ומשך בעל החמור את הפרה, והיה החמור בבית בעליו ותנן בקדושין כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה שמשך אחד מהן נתחייב חבירו באונסי חליפין בכל מקום שהן. עד שמת החמור, זה אומר עד שלא משכת פרתי מת חמורך ולך מת וזה אומר משמשכתי מת וכבר הוא קנוי לך.
[לשון הרי"ף] מאי טעמא כל שנולד ספק ברשותו וכו', תימה לדברי הרב אלפסי ז"ל שאמר על בעל החמור להביא ראיה ופירש הטעם כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה והאי טעמא לא אתי שפיר אלא כשנאמר על בעל הפרה להביא ראיה דכיון שמשך בעל החמור את הפרה נעשה החמור ברשות בעל הפרה דהכי אמרינן בגמ' כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתו להני כללי דכאיל יהודה אחי משמא דשמואל הכי אמר שמואל כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה סתר מה שאמר רב יהודה משום שמואל על בעל החמור להביא ראיה שהיה סובר אעפ"י שנולד הספק ברשות חברו עליו להביא ראיה וחזר ואמר כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה ופירש רבנו שלמה כל שנולד ספק ברשותו על בעל הפרה להביא ראיה שמת החמור קודם משיכה הואיל וספק ברשותו נולד שלא נמצא החמור מת עד לאחר משיכת הפרה, וכן כתב רבנו יצחק בן גיאת ז"ל וכל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה כגון שהחליף פרה בחמור ומת החמור ונולד ספק ולא נודע אימתי מת החמור רואין הפרה בחזקת מי עומדת בשעת מיתת החמור אם עומדת ברשות בעל החמור כגון שמשכה או שהכניסה לרשותו הרי קנה בעל הפרה את החמור וברשותו עומד ועליו להביא ראיה אימתי מת החמור שהספק ברשותו נולד כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו ואם הפרה בשעת מיתה עדיין ברשות בעליה עומדת הרי ספק מיתת החמור נולד ברשות בעליו ועליו להביא ראיה.
ותנא תונא כלה, שמי שנמצא הסמפון ברשותו עליו להביא ראיה עודה בבית אביה על האב הראיה, נכנסה לחופה שהיא ברשות הבעל על הבעל הראיה אפילו הוא דר בבית חמיו ברשותו היא.
<h2>דף עו:</h2>
בעובי בית הכוסות, שהוא כעין כוס ויש בו סביב שפתו עובי שני כפלים ודבוקין דמצא מחט באותו עובי ומתוך עוביו אפשר לה שלא נקבתו כלו. מצד אחד, אין המחט נראה אלא מבפנים. כשרה, שאין [זה נקב]. שלשה ימים קודם שחיטה, ואם לקחה טבח זה בתוך ג' ימים מקח טעות הוא ויחזיר לו בעליו הדמין שמכר לו טרפה. לא הוגלד פי המכה, זה אומר עד שלא לקחתי ניקב וזה אומר משמכרתי המוציא מחבירו עליו הראיה. ספיקא ברשות טבח אתיליד, שלא נמצא הטרפות עד שבאת לידו דיהיב טבח דמי ואפילו לא יהיב נמי הראיה עליו היא אלא מסתמא תנא לטבח המוציא מחבירו קרי ליה.
<h2>דף עז.</h2>
נכפית, חולי שממנו נופלת לארץ. ויש לו זמן לבוא. כמומין שבסתר דמי, שנזהרת ביום זמנה מלצאת בין הבריות.
מתני'. שנולדו, משנשאה, ומפרש רב יהודה בגמ' נולדו וכל שכן היו דהא סברא וקבילה.
מתני'. ואלו שכופין אותן להוציא וליתן כתובה, בין עיקר בין תוספת. ובעל פוליפוס, מפרש בגמ'. והמקמץ והמצרף נחשת, בגמ' מפרש, וכולן מפני שאומנות מוסרחת היא. ממיקתו, לשון המק בשרו.
[לשון הרי"ף ממכות כ"ג ע"א] גמ'. שאין (חומסין) [חוסמין] אותה, שאין משתקין אותה וכופין אותה ליבם על כרחה. אכסוה שערי, האכילוהו שעורים כבהמה כל שנאכל שלא כדרכו קרי ליה כוסס.
מעשין, כופין להוציא. אין כופין, דלא כייפינן אפריה ורביה. חוץ ממוכה שחין, שתשמיש קשה לו כדקתני במתני' שממיקתו. ומי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים, מדרבנן מיחייב לאפוקה דאי מדאורייתא לא מחייב דאפשר לו לישא אחרת אצלה אבל מדרבנן קאמר דכל כמה דאיתא להאי גביה לא נסיב אחריתי. לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים, דבתרי זמני הויא חזקה.
<h2>דף עז:</h2>
בעלי רתן, שרץ יש לו במוחו. הזהרו בזבובי בעלי רתן, זבובים השוכנים עליו קשים להביא אותו חולי על איש אחר. בזיקיה, במקום שתנשב רוח אחת על שניהם.
<h2>דף עח.</h2>
האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס ונתארסה מודים בית שמאי וכו' בית שמאי אומרים תמכור, בעודה ארוסה אבל משתנשא לא כדתני לקמיה עד שלא נשאת ונשאת וכו'. הואיל וזכה באשה, שהיא ארוסתו לא יזכה בנכסים, מפרש בגמ' אדיעבד נמי פליגי ואמרינן אמאי אם מכרה ונתנה קיים אם זכה באשה שהיא ארוסתו לא יזכה בנכסים ויהיה מכרה בטל. על החדשים, שנפלו לה משנשאת. אנו בושים, מה ראו חכמים לומר אם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות כדתני לקמן במתני', ובגמ' מקשי מאי שנא רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא דפליגי, ומתרץ רישא בזכותו נפלו פי' עדיין לא היה זכאי בשלה ולא בה אלא היא עצמה סיפא אמור בזכותה נפלה אמור בזכותו נפלו לכתחלה לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים פי' דאירוסין עושין ספק נשואין שמא תבוא לידי נשואין שמא לא תבוא.
מתני'. הואיל וזכה באשה, שנשאה. על החדשים, שנפלו לה משנשאת. אלא שאתם מגלגלין עלינו מן הישנים, שנפלו לה עד שלא נשאת.
<h2>דף עח:</h2>
גמ'. אף ארוסה זו מכרה [בטל], מכאן פשט בגמ' דאדיעבד נמי פליג. אמר להם אף הנשואה לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים, כלומר מניין לכם שהנשואה מכרה בטל שתלמדו ארוסה ממנה לא כי אלא אף הנשואה לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים וזאת הנשואה היא שנפלו לה נכסים לאחר שנשאת אבל אם נפלו לה נכסים עד שלא נשאת ונשאת מוכרת לכתחלה לר' יהודה אליבא דרבן גמליאל כדמפרש במתני'. אמרו לו הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים, כלומר היאך תאמר אם מכרה הנשואה מכרה קיים הואיל וז[כ]ה באשה לא יזכה בנכסים ויהיה מכרה בטל. אמר להם על החדשים אנו בושים, כלומר על מה שאנחנו מונעים אותה למכור לכתחלה אנו בושים. אלא שאתם מגלגלים עלינו את הישנים, לבטל מה שמכרה כבר. בין נפלו לה נכסים עד שלא תתארס וכו', ופליגי אדר' יהודה דאמר במתני' עד שלא נשאת ונשאת מוכרת ונותנת וקיים ופליגי נמי אדר' חנניה בן עקביא דאמר בברייתא בגמ' עד שלא נשאת ונשאת לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים.
גמ'. מתניתין, דקתני הבעל מוציא מיד הלקוחות בפירות עסיקינן ובחייה מפני שהבעל אוכל פירות בחייה אבל גופא לא אקנו ליה דקיימא לן דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי הלכך הבעל מוציא מיד הלקוחות כדי לאכול פירות ולאחר מיתה יחזור הקרקע ללוקח ואפילו מתה בחייו לא יירשנה הבעל ואתו באושא ותקון דאפילו גופה של קרקע יירשנה הבעל.
מתני'. ר' שמעון חולק וכו' הידועין לבעל, בגמ' מפרש. גמ'. ידועין מקרקעי, ועל מנת אותן נכסים נשאה לפיכך מכרה בטל שהיה מצפה שתפול לה אותה ירושה. דבעיא דתברחינהו לנכסה, אלמנה היתה ובאת להנשא והיתה מקדמת ונותנתן לבתה כדי להבריח זכות בעלה מהם כדי שלא יזכה בהם והודיעה לעדים שאין זו מתנה אלא להבריח ולא שתזכה בהן הבת אם תתאלמן היא או תתגרש. אתאי לקמיה דרב נחמן, לתבוע את בתה להחזיר לה נכסיה והבת הוציאה שטר מתנה וקרעיה רב נחמן.
<h2>דף עט.</h2>
שטר פסים, שטר פיוסים שמפייסתו לקבל מתנה זו להפקיע זכות בעלה קודם נישואין ולא שיזכה מקבל זה בהן אם רצה המקבל הזה מצחק בה ומחזיק בהן עולמית עד שתכתוב בשטר זה מהיום נתונין לך לכשארצה יש כאן הברחה מבעלה שאם בא לזכות תאמר אני רוצה במתנה ונמצאת קיימת למפרע מיום שנכתב השטר ואם יבוא זה להחזיק תאמר איני רוצה. קנינהו לוקח, תיובתא דרב נחמן. הא בכולן וכו', כי קאמר רב נחמן לא קני בכותבת לו כל נכסיה דכיון דלא שיירא מידי לנפשה אם תתגרש אנן סהדי דלא גמרה ואקניא והא דקתני רצה משחק בה בכותבת מקצתן. ואי לא קנינהו לוקח ליקנינהו בעל, לרב נחמן דאמר בכותבת כולן לא קני כיון דלא קני מאי הברחה איכא ליקנינהו בעל ויאכל פירות ויירשנה אם תמות תחתיו. כנכסים שאינן ידועין, שהרי על מנת שאינן שלה נשאה דסבור שהמתנה קיימת.
מתני'. והוא אוכל פירות, והקרן קיימת לה שלא תקנו לה חכמים תחת פרקונה אלא פירות.
שמין אותן וכו', דקסבר מה שגדל ברשותו הוי פירות ומה שלא גדל ברשותו הוי קרן לפיכך מה שדמי הקרקע יקרין עכשו בשביל תבואה זו צריך ליתן לה דמים ויקנו מהם קרקע ויאכל הוא פירותיה. וחכמים אומרים, אף אלו שלא גדלו ברשותו תורת פירות נתנו בהם הואיל והקרקע (חייבת) [קיימת] לה. ביציאתה, אם בא לגרשה. פירות המחוברין לקרקע בכניסתה שלו, כלומר נפילתן שלו כרבנן. וביציאתה שלה, המגרש את אשתו והיו בנכסיה פירות מחוברין נוטלת קרקעותיה עם פירות שבהן. בכניסתה שלה, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. וביציאתה שלו, דמה שקדם ותלש בעודה תחתיו זכה בהן מדין פירות נכסי מלוג, ובגמ' פריך היינו תנא קמא פי' חכמים, ומתרץ מחוברין בשעת יציאה איכא בינייהו פי' מחוברין בשעת יציאה דלא איירו בהו לית להו הא דר' שמעון ביציאתה שלה דקא סברי מה שגדל ברשותו שלו גדל ובתלושין בשעת יציאה ליכא למימר דפליגי עליה ונימרו שלה דכיון דתלושין הכל מודים שזכה בהן.
גמ'. פשיטא לי ארעא ובתי ארעא, נפלו לה נכסים ובאו ליקח קרקע זה אומר קרקע בת זריעה אני רוצה ליקח וזאת אומרת בתים אני רוצה ליקח או איפכא ארעא זבנינן מיניהו ששכרה מרובה ואינה מרקבת ושניהם מעכבין הבעל יכול לומר דבר שפירותיו מרובין אני חפץ וכן אם בא ליקח בית יכולה לומר איני רוצה בדבר שכלה והולך והקרן מתמעט. בתי, שכרן מרובה מדיקלי שהן עשויין [לייבש]. דקלי, תמרים. אילני, שאר אילנות. אבא זרותא ופירא דכוורי, בן גיאת ז"ל פירשו לה רבואתא יער מוציא עצים או מקום מוציא קנים או נהר או אגם כל (מהן) שהן עצים ומה שניצוד בו מן הדגים אמרי לה פירא ואמרי לה [קרנא] כללא דמילתא גזעו מחליף פירא אין גזעו מחליף קרנא איכא בין קרנא לפירא דאילו פירא כוליה לבעל אעפ"י דכלי וקרנא פירא דידיה הוא דאכיל קרנא לא עד כאן. ואם נפלו לה כספים אין קונין בהן אלא דבר שגזעו מחליף ואלו כולן אין גזעו מחליף, ויש מפרשין פירא דכוורי בריכה מלאה ויש בה דגים וזה עיקר. רבנו חננאל, אוקימנא כללא דמילתא גזעו מחליף קרנא אין גזעו מחליף פירא הלכך כל היכא דקתני ילקח בהן אין קונין אלא דבר שגזעו מחליף, פי' גזעו מחליף קרנא כלומר הוי הקרן קיים ואינו כלה.
<h2>דף עט:</h2>
ולד בהמת מלוג, שנפלה לה בהמה בירושה וילדה ולד. שפחת מלוג לאשה, לקמיה מפרש טעמא שאם נתגרשה והבעל זוכה בולדות שהן כפירות התלושין נותנת לו האשה דמים ונוטלת בני שפחתה.
פירא, גוף הולד. פירא דפירא, כפל הבא עליו. הא דתנן וכו', בפרק הכותב לקמן. עז לחלבה, לאכול חלבה. לגיזותיה, הן עיקר שלה ולהכי נקט להו והוא הדין נמי דשקל חלבי ולדות ואוכל והולך דגבי בהמה איכא עורה וגבי תרנגולת איכא נוצה וגבי דקל כשייבש איכא עצים אבל הני כולהו פירות נינהו שמתחדשין תמיד ודרך הנאתן הוא.
עיילא ליה גלימא, טלית בנכסי מלוג אעפ"י שלא שמאתו בכתובה בנכסי צאן ברזל וצריך להיות קרן שמור לה. פירא הוי, כסויו שמתכסה בו הן פירותיו. ומכסי ביה ואזיל עד דבלי, והשחקין יהיו לה לקרן. וקיימא לן כר' שמעון, וכן פסק רבנו חננאל ז"ל.
מתני'. נפלו לה עבדים וכו' לא תמכור, יכולה היא לעכב. [גמ'. מחלוקת בשדה שאינה שלה, כגון שהיו לה זיתים] שקנה בלא קרקע על מנת שיהיו בקרקע המוכר והלוקח יאכל פירות עד שייבשו הוא דפלוג רבנן משום דכלי קרנא. אבל בשדה שלה, שנפלו לה השדה והאילנות דכי יבשי זיתים הוי לה קרקע אפילו רבנן מודו דלא תמכור משום שבח בית אביה. כדי טיפולן, פירוש מה שראוי להטפל בהן. הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
מתני'. המוציא הוצאות על נכסי אשתו וכו' מה שהוציא וכו', אם גירשה. גמ'. דרך כבוד, כלומר שהוליכו לביתו ואכל דרך כבוד. בכאיסר, שוה איסר. דייני דפומבדיתא, רב פפא בר שמואל בפרקא קמא דסנהדרין. עבד רב יהודה עובדא, דחשבה אכילה בחבילי זמורות שהן מאכל לפילין ומהן מאכיל הבעל לבהמתו וגרש את אשתו ואמר רב יהודה מה שאכל אכל.
<h2>דף פ.</h2>
אשתו קטנה, יתומה שהשיאתה אמה ויכולה למאן. כמוציא על נכסי אחר, ואם מיאנה בו שמין לו שבח שהשביח ונוטל כמשפט אריסי המדינה שהרי ברשות ירד. עבדו ליה רבנן הך תקנתא, דשמין לו (כעדים) [כאריס]. כי היכי דלא נפסדינהו, שלא יכסיף ויקלקל הקרקעות אכל ולא השביח שדואג שמא תמאן וכיון דשיימת ליה (כעדים) [כאריס] תו לא מפסיד להו דמימר אמר לא תמאן ואם תמאן הרי אטול שבחי לפי עמלי. בי חוזאי, מקום שהיה רחוק ממנה.
למאי הלכתא, קאמר והוא שהיה שבח כנגד יציאה לאקולי עליה דאי איכא שבח טפי לא בעי שבועה או לאחמורי עליה למימר דאי יציאה יתירה לא שקיל אלא כשיעור שבחא ואפילו בשבועה ולא אמרינן ישבע כמה הוציא ויטול. אתי לאיערומי, ואמר בציר משבחא פורתא דלישקול בלא שבועה ואע"ג דלא מפיק כולי האי. אלא אמר רבא, הא דרב אסי לאחמורי עליה אתא ולומר שאם היתה יציאה יתירה על שבח שהשביחם לא אמרי' יטול כל מה שהוציא אלא מן היציאה יחזירו לו שיעור השבח ובשבועה שישביעוהו (כל) בנקיטת חפץ שכך הוציא. רבנו יוסף הלוי ז"ל, מסתבר לן דהא מתני' באשתו נשואה מתוקמא אבל אשתו ארוסה אפילו אכל נמי ישבע כמה הוציא ויטול דכי תנן מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הני מילי למי שהוא אוכל בדין שהוא לאחר נישואין אבל למי שאכל קודם נישואין כיון שאותה אכילה אינה מן הדין כאוכל בנכסי אחר דמי הלכך ישבע כמה הוציא ויטול עד כאן. [לשון הרי"ף] אבל במורדת וכו', ושמין לו מה שאכל ופוחתין אותו ממה שראוי ליתן לו מן ההוצאה.
שהוריד אריסין בנכסי אשתו, ליטול מחצה או שליש ועמד וגירשה משאכל קמעא. מהו, שיטלו אריסין כפי שבחן. לאריסי קיימא, אם לא הורידן הבעל היתה היא מורידה לתוכה אריסין. אדעתא דבעל נחות, הוא הכניסן ולא היא וכי אסתלק ליה בעל אסתלקו אינהו ולא שקלי מידי כי דיניה דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. אי בעל אריס הוא, יודע בטיב אריסות שאם לא ירדו אלו הוא עצמו עובדה.
שמכר, לאחרים קרקע מלוג שיעשה הלוקח ויאכל פירות משום רוח ביתה, שיכניס הפירות לביתו ויהא מזון הבית מצוי וייטב לה.
<h2>דף פ:</h2>
לא בפרוש אתמר, לא שמעה מרבא בהדיא. תרתי אמהאתא, שפחות מלוג היו ולא שמאתן לו בכתובתה. עייל לה חדא מינייהו, לשרתה לשניה. אתאי, קמייתא לקמיה דרבא. מה שעשה עשוי, ואפילו נתנה לאחר לשמושה. ולא היא, לעולם משום רוח ביתא אית ליה לרבא תקנת פירות והא קא רווח ביתא שאף עתה היא עושה צרכי הבית.
שמא תכסיף, השדה שלא יחוש הלוקח לזבלה ולטייבה דקא סבר למחר נפיקנא מיניה שאין הגוף שלי אבל בעל מצפה שמא תמות היא בחייו ויירש את גוף הקרקע ומשבח להו. דמקרבא למתא, דחזיא לה שעתא אי מיכסיף לה. אי נמי בעל אריס, כגון שהיה הבעל אריס לאותו שמכר לו לאביי לא חייש דהא איהו קאי התם כל יומא לרבא ליכא רווח ביתא. אי נמי זבין בעל בזוזי וקא עביד בהו עיסקא שהבעל עושה סחורה במעות שקיבל מן הלוקח ומשתכר בהן ואיכא רווח ביתא.
מתני'. שומרת יבם, ממתנת ומצפה ליבם כמו ואביו שמר את הדבר וכמו ענייה זו לשוא שימרה באעפ"י. שנפלו לה נכסים, מבית אביה וכגון דנפלו לה כשהיא שומרת יבם. מודים בית שמאי ובית הלל, אע"ג דפליגי בשנפלו לה משנתארסה כדמפרש במתני' דלעיל בהא מודו דלא משעבדי ליבם לפירות. ומוכרת ונותנת וקיים, מכרה ומתנתה קיימין. מה יעשה בכתובתה, כתובה שהיא ראויה ליטול מנכסי בעלה הראשון מנה מאתים ותוספת ונכסי צאן ברזל שהוא מקבל עליו הכל בשומא הכל נקרא כתובה. הנכנסין והיוצאין עמה, היינו נכסי מלוג ואהכי מקרי נכנסין ויוצאין דכשנכנסת לרשותו נכנסין עמה וכשהיא יוצאה באלמנות או בגירושין נוטלתן עמה. יורשי הבעל, היינו יבם שקם על שם אחיו לנחלה. יורשי האב, של שומרת יבם והיינו יורשי אשה וטעמא דמתני' מפרשינן לקמן. הכי גרסי' נכסין בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל וכו', נכסין בחזקתן היינו נכסי צאן ברזל ואהנך נכסים בעי בבבא בתרא בפרק מי שמת גבי נפל עליו הבית ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשון ואחר כך מת הבעל יורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון ואחר כך מתה האשה בית שמאי אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן וכו' מתני' כי הכא, ובעי בגמ' בחזקת מי הני נכסים בחזקתן דקאמרי בית הלל ופליגי אמוראי ר' אלעזר אמר בחזקת יורשי אשה ור' יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל ותאני בר קפרא הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו, פי' הללו באין לירש הכל וכן הללו יחלוקו שהרי לשניהם יש טענת חזקה דהיא הנעלת ליה מבית אביה והוא מתוך שקיבל אחריותן עליו קנאן והרי הן כממונו והיינו נכסי צאן ברזל הלכך יחלוקו (והלכך) [והלכה] כבר קפרא חדא דהוא מסקנא דשמעתא ועוד דהוא רביה דר' יוחנן ואין הלכה כתלמיד במקום רב, וכתובה קרי השתא מנה מאתים ותוספת ולא נכסי צאן ברזל וקאמר דבחזקת יורשי הבעל היא שהיבם בחזקת נכסי אחיו. ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב, שהרי בחזקתן הן עומדין, וביבמות בפרק החולץ פריך מאי שנא רישא כשהיא קיימת דלדברי הכל נכסי מלוג בחזקתה ומוכרת לכתחלה ומאי שנא סיפא כשמתה דפליגי בית שמאי ולא מוקמי להו בנכסי מלוג בחזקת יורשיה, ופריק אביי רישא בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם סיפא דנפלו לה כשהיא תחת בעלה הראשון, והתם בהחולץ פרישנא לה במתני'.
מתני'. ילקח בהן קרקע, לפי שכתובתה על נכסי בעלה הראשון כדתני לקמן לפיכך נכסי המת אחראין לכתובתה אלא שהיבם יאכל פירות אם מיבם אותה וקסבר מטלטלי משתעבדי לכתובה. שמין אותן, דקסבר מה שגדל ברשות המת אחראין לכתובתה. וחכמים אומרים פירות המחוברין לקרקע שלו, בגמ' [אמרי תני שלה ולא] פליג[י] [רבנן] עליה [אלא אתלושין]. כל הקודם בהן זכה, קסבר מטלטלי לכתובה לא משתעבדי אלא אם כן תפשה ומחיים דבעל. תלושין, לדברי הרב אלפסי ז"ל יתראה אע"ג דמתני' ר' מאיר היא ואינה הלכה כיון דתקינו רבנן השתא למגבא כתובה ממטלטלי עבדינן כותיה ורבנו משה ז"ל חולק עליו ופוסק כחכמים שאם הניח אחיו פירות המחוברין לקרקע ימכרו וילקח בהן קרקע והיבם אוכל פירותיהן הניח פירות תלושין מן הקרקע וכן אם הניח מעות ומטלטלין הכל של יבם ומשתמש בהן כמו שירצה ואינה יכולה לעכב שהמטלטלין אין הכתובה נגבית מהן אלא בתקנת הגאונים ואין כח בתקנה זו למנעו מנכסי אחיו ולאסרן עליו באחריות זו שלא ישא ויתן בהם.
גמ'. מי קוברה, משום שיש לה שני יורשין קא מיבעיא לן. יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובה, ותניא בפרק נערה שנתפתתה קבורתה תחת כתובתה. יורשיה יורשי כתובתה, אותן יורשין שיורשין כתובתה חייבין בקבורתה. ואין חייבין בקבורתה, דהא בעו למיתב כתובתה ליורשיה. איזו היא אלמנה שיש לה שני יורשין, דאצטריך לתנא למתני אותן יורשין שיורשין כתובתה שמע מינה איכא יורשין אחריני בהדייהו דלא ירתי כתובתה.
<h2>דף פא.</h2>
שימכור בנכסי אחיו, לאחר שכנס את יבמתו ואמרן לעיל כל נכסיו אחראין לכתובתה. אם כהן הוא, שאם יגרשנה לא יוכל עוד להחזירה. יעשה לה סעודה, יפה לפתותה במשתה היין. ויפייס, ממנה שתתן לו רשות למכור את העודף עד כדי כתובתה. ואם ישראל הוא, שמותר להחזיר גרושתו. מגרשה בגט, ומגבה אותה כתובתה ומוכר מה שירצה ומחזירה על מנת כתובה ראשונה.
<h2>דף פא:</h2>
דנפלה ליה יבמה, דמצוה בגדול ליבם. בעא אחוה, הקטן ממנו. לפוסלה בגיטא, לזרוק לה גט ונאסרת על כל האחין כדאמרינן בפרק רבן גמליאל דגט ביבמה מהני לאסרה על עצמו ועל כל האחין והתם מפרש טעמא.
משום נכסי, שאכניסנה שלא אזכה בנכסי אח כדתנן הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו. פליגנא (ע)לך, כאלו אני חולץ לה ולא אטול אלא כמוך. כיון דאמור רבנן, שומרת יבם אין היבם רשאי למכור כדתניא לקמן. אע"ג דזבין וכו', ומה שעשה שהתנה עמו לחלוק לו וקנו מידו הרי הוא כמוכר.
ומת, הנושה המלוה. לא יאמר, היבם המחוייב המעות. הואיל ואני יורש, שאכניס את אשתי ואזכה בנכסים החזקתי בחוב זה ולא אשלמנו עוד. ר' מאיר היא, במתני' דלקמן דקתני גבי כספים ופירות התלושין ילקח בהן קרקע ואפילו לא תפשה אלמא משתעבדי לכתובה.
<h2>דף פב.</h2>
גמ'. כל נכסיו אחראין לכתובתה, והמחובר לקרקע כקרקע ולא דמי למחוברין דנכסי מלוג דהתם פירא תקינו ליה רבנן היכא דאיכא קרן קיים והני נמי פירי נינהו דגמירי ברשותו אבל הכא פירא וקרנא דידיה הוא ושעבודא הוא דאית לה עליהו ומאי דאשתעבד לה מחיים דבעל לא אמרינן פירא הוא לאפקועי שעבודא ותני שלה ולא פליגי רבנן עליה אלא אתלושין והכספים ולמימר דלא משתעבדי מטלטלי לכתובה.
מתני'. הרי היא כאשתו, מפרש בגמ'. גמ'. שמגרשה בגט ומחזירה, תרי מילי אשמועינן מגרשה בגט ואינה צריכה חליצה ואשמועינן שאם רצה להחזירה מחזירה כשאר אשה, ובגמ' פריך מגרשה בגט פשיטא, ומתרץ מהו דתימא ויבמה אמר רחמנא ועדיין יבומין הראשונים עליה פי' אעפ"י שלקחה והרי כתיב ולקחה ויבמה ותבעי חליצה קמ"ל דנעשית כאשתו, ומלאשה דרשינן לה דכתיב לאשה קרא יתירא, ופריך נמי ומחזירה פשיטא, ומתרץ מהו דתימא מצוה דרמא רחמנא עליה עבדה השתא תיקו עליה באיסור אשת אח קמ"ל, ואימא הכי נמי אמר רחמנא ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית לו כאשתו.
<h2>דף פב:</h2>
מתני'. כל נכסיו, שיירש מאחיו, וכן לא יאמר אדם לאשתו, פריך בגמ' מאי וכן ומתרץ מהו דתימא התם הוא דלא כתב לה דקנאי ודקנינא אבל הכא דכתב לה דקנאי ודקנינא אימא סמכא דעתא קמ"ל. גירשה אין לה אלא כתובתה, בגמ' דייק גירשה אין הוא דאמרי אין לה אלא כתובה ואם בא למכור מן השאר ימכור לא גירשה לא ימכור כלום קמ"ל כדר' אבא לעיל אם ישראל הוא מגרשה בגט ומחזירה ואם תאמר מרישא שמעינן לה דקתני כל נכסיו אחראין התם עצה טובה היא שלא תאבד כתובתה שעל השלחן שהן מעות שהוא משתמש בהן אם הוא שלחני ולא דינא קתני דהא גבי אשתו נמי תנן הכי אבל מהך משנה יתירה שמעינן דוקא גירשה דאי לא למאי קתני לה אי משום היא גופה פשיטא דאין לה אלא כתובתה אלא ודאי לדיקא דידה תנייה למידק הא לא גירשה לא. והחזירה הרי היא לו ככל הנשים וכו', בגמ' פריך החזירה מאי קמ"ל תנינא המגרש את האשה והחזירה על מנת כתובתה ראשונה החזירה, ומתרץ מהו דתימא אשתו היא דאיהו כתב לה כתובתה אבל יבמתו דלא איהו כתב לה כתובה היכא דגרשה ואהדרה אימא ניתקין לה כתובתה מיניה קמ"ל.
גמ'. היו כותבין וכו', ולא היו משעבדין נכסיהן לאחריות הכתובה. ולא היו נושאין נשים, שלא היו רוצות לינשא להן אמרינן לכשימות או יגרש לא נמצא לגבות כלום שהיורשין יצניעו מעות של ירושה. בבית חמיה, בבית בעלה. עשירות, כתובתן מרובה. קלתות, כמין סל שמנחת על ראשה ונותנת בו פלכיה לאחר שנתמלא הפלך טוי. טלי כתובתיך וצאי, שהיתה מיוחדת לכך. כל נכסי אחראין, ולא ייחד לה כתובה במטלטלין. ירושלמי, שמעון בן שטח התקין שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו.
<h2>דף פג.</h2>
הכותב לאשתו. אם כן למה כתב לה וכו', מקשי בגמ' ותימא ליה מכל מילי סליקת נפשך, פי' כיון דאמר(ה)[ת] בלשון זה יכול להסתלק למה אינו מסולק מן הכל, ומתרץ רב אשי בנכסיך ולא בפירותיהן בנכסיך ולא לאחר מיתה, פי' רב אשי מדקדק הלשון בנכסיך אמר ולא בפירותיך ובעודן שלה קאמר לה דהא נכסיך קאמר לה ולא לאחר מיתה שבטל שמיה מעליהן. ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות, ובגמ' מפרש אלו הן פירי פירות. שהתנה על מה שכתוב בתורה, דקסבר ירושת הבעל דאורייתא ובבבא בתרא נפקא לן מהאי קרא לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה דהאי וירש אותה קרא יתירה הוא לדרשא שהאיש יורש את אשתו ושארו זו אשתו ואע"ג דשארו דקרא לאו אשתו היא דכתיב ונתתם את נחלתו לשארו וליכא למימר שתירש האשה את בעלה דהא ממשפחתו כתיב מיהו גבי קרא יתירא דוירש אותה דרשינן הכי ונתתם את נחלתו לקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה האיש יורש את אשתו. וכל המתנה על מה וכו', אבל פירות תקנתא דרבנן הוא ומצי לאתנויי.
גמ'. תני ר' חייא האומר לאשתו, ולא תני כותב דשמעינן דבאמירה בעלמא נמי סליק נפשיה בלא שום קנין וכתיבה. וכי כתב לה מאי הוי, וכל שכן אמירה. האומר לחברו, כגון שדה של שני שותפין ואמר אחד לחבירו אחד מן הלשונות הללו לא אמר כלום דאין זה לשון מתנה כשאומר לא יהא לי חלק בשלי דבעל כרחו הרי הוא שלו עד שיאמר לחברו שדי נתונה לך שדי מופקרת לכל מי שירצה. מתני' בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך בעודה ארוסה דהיינו קודם שיזכה בנכסי אשתו דאינו זוכה בפירות עד שעת נישואין וכדמסיק ואזיל דבירושות הבאות לאדם בתקנת חכמים יכול לעוקרן אם מתנה עליהן קודם הזמן בעוד שלא באו לידו ואומר לא יהא לי חלק באותו ממון העתיד לבוא לי בתקנת חכמים דאין מזכין לו לאדם בעל כרחו וכדרב כהנא הוא דמועיל תנאי זה. נחלה הבאה לו, העתידה לבוא לו כגון נחלה דרבנן דמפרש לקמיה אדם יכול להתנות עליה קודם שתבוא שלא יירשנה כגון דקאמר דין ודברים אין לי על אותה נחלה העתידה לבוא לי כלומר לא יהא לי דין ודברים. כדרבא, כלומר (רבא) [דוקא] זו נחלה מועיל התנאי בנחלה הבאה לו בתקנת חכמים כדרבא אבל בנחלה דאורייתא כגון דין ודברים אין לי בירושת אבי כשימות לא יועיל התנאי דבעל כרחו שלו תהיה אלא אם כן יתננה לאחרים בלשון מתנה. אי אפשי בתקנת חכמים, שעשו להנאתי. כגון זאת, דלקמן דמדרבנן היא. שומעין לו, דבעל כרחו דאיניש לא יזכוהו חכמים שאם אינו חושש לטובה שעשו לו חכמים לא ינתן לו בעל כרחו על דעתו תקנוה חכמים. מאי כגון זאת, באי זו תקנת חכמים היו מדברים בבית המדרש שעליה אמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זאת התקנה שאתם מדברים בה שומעין לו. כדרב הונא אמר רב, כלומר בתקנת מזונות שהבעל נותן לאשה היו עוסקין בבית המדרש והוא נוטל מלאכת ידיה תחתיהן ועל זה אמר רבא כגון זאת התקנה שתקנו מזונות לאשה לטובתה אם אמרה אי אפשי בזאת התקנה שעשו לטובתי דהא לדידי אינה טובה דמלאכת ידי עדיף על מזונותי ואזון משלי ואעשה מלאכה לעצמי שומעין לה ואתא לאשמועינן כדרב הונא אמר רב שיכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה מלאכה לך כי אם לעצמי כדפרשינן טעמא במסכתין קסבר מזונות עיקר כלומר תחלה תקנו לאשה מזונות מן הבעל בעל כרחו בין תעשה מלאכה בין לא תעשה מלאכה ואחר כך תקנו מלאכה תחת מזונות שלא תהיה לה איבה וכיון דלטובתה נתכוונו לתקן לה מזונות תחלה והיא עומדת לומר איני חפצה בתקנה זו הרשות בידה וכיון דעקרה תקנת מזונות גם תקנת מלאכת ידיה לבעלה בטילה ממילא דכיון דמזונות אין לה גם הבעל לא יטול מלאכת ידיה והיינו נחלה הבאה לו לאדם לאחר מכאן שהמזונות עתידין לבוא בכל יום והוא הדין לפירות של נכסי מלוג שתקנו חכמים לבעל פירותיה תחת פרקונה כל שכן שאם אומר איני מקבל עלי תקנת פרקונה ואיני חושש בפירות נכסי מלוג שתקנו לי דמועיל התנאי בעודה ארוסה שעדיין לא זכה בקרקעותיה לפירות, כתבתי זאת ההלכה מפי רבנו שמואל זצ"ל.
אי הכי, דטעמא משום דתקנתא דידיה הואי אמאי אצטריך דבי ר' ינאי לאוקומה בכותב לה ועודה ארוסה אפילו נשואה נמי. ידו כידה, והרי הוא כשותף בהן וכיון שנכסין שלו צריך לשון מתנה ואין מועיל בה לשון דין ודברים. נפקא מינה לשומרת יבם, כלומר [לענין] דין ודברים לא פליגי דבין ידו כידה בין ידו עדיפא מידה אין מועיל בהן לשון דין ודברים לסלקו ופלוגתא דאביי ורבא לענין שומרת יבם שנפלו לה נכסים דקתני מתה מה יעשה בכתובתה וכו' ואפליגו בית שמאי ובית הלל ואוקי אביי פלוגתייהו בשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל בחיי בעלה הראשון דזכה בפירות וקסבר אביי לדברי בית הלל שבכל מקום הלכה כמותן יד הבעל אינה אלא כידה ולא יותר בנכסי מלוג וכשמת הוה ליה ידו דיבם גרועה מידה והורע כוחו בהן דזיקה לאו ככנוסה הלכך הנכסים בחזקת יורשי האב ואין ליבם בהם כלום לבית הלל ובית שמאי סברי ידו דבעל עדיפא מידה ונפקא מינה דכשמת הויא יד דיבם כידה ליטול חלק בהן מכח אחיו שזכה בהן אע"ג דזיקה לאו ככנוסה לפיכך יחלוקו ופליג רבא אדאביי ואמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכולי עלמא לא פליגי ואפילו בית הלל דידו עדיפא מידה וכשימות הוי ידו כידה לזכות בהן היבם ויחלוקו אלא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם פליגי בית שמאי ובית הלל והתם ביבמות מפרש לה, זה הענין מפי' יבמות לר' יהודה בר נתן. שאם מתה וכו', פי' הרב הוא רבנו חננאל.
איבעיא להו קנו, מיד הבעל שסילק עצמו מנכסי אשתו מאי כלומר משנתנו אוקמה ר' חייא באומר בלבד אם קנו מאי ואסיקנא בין בעורר על קנינו בין בעומד הלכה מגופה של קרקע קנו מידו עד כאן לרבנו חננאל ז"ל. רבנו משה ז"ל, ואין לו בנכסיה פירות לעולם ואפילו ערער על קנינו ואמר לא עלה בדעתי שאין לו פירות מפני קנין זה אלא שאם מכרה קיים שאין אדם נושא אשה בלא נכסים אין שומעין לו אלא כבר סילק עצמו מגוף הקרקע. ורבנו שלמה פירש, קנו מידו מהו אברייתא דהאומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו קאי אבל אמתני' לא מהני קנין ליפות כחה דהא באמירה ובלא לשון מתנה סגי לאסתלוקי נפשיה אפילו מגופה של קרקע היכא דפריש דקתני סיפא וטעמא דמתני' דאמרה הרי זה אוכל פירות לא משום גריעותא דלשון דין ודברים הוא אלא משום דלא פריש ממאי סליק נפשיה ואמרינן ידה על התחתונה כדמפרש לקמן ואינה יכולה לומר מן הכל נסתלקה הלכך מה לי קנו מה לי לא קנו אלא אברייתא קא בעי לה דקתני לא אמר כלום וטעמא משום גריעותא דלישנא הוא, מהו נמי אמרינן לא תקנה בחליפין הללו כלום ולא אמר עליהם אלא לשון דין ודברים (אין) [או] דילמא אין חליפין באין אלא לדבר שיש בו ממש שזה קונה את הסודר ומקני לו את החפץ המכר או המתנה ועל גופה של קרקע קנו מידו ומתנה גמורה היא, מדין ודברים קנו מידו ומתנה שפירש על הקנין קנו מידו והוא לשון דין ודברים ואינו כלום, בעורר כשבא חברו זה להחזיק בחלקו מיד עמד וערער על המתנה ואמר לא נתתי לך את השדה ודין ודברים בעלמא אמרתי לך שלא אריב עמך, אבל בעומד יום או יומים ואחר כך ערער דהשתא הוא דקא הדר ביה ולמדוהו לטעון כך, עד כאן. נראה לי מה שכתב רבנו שלמה ז"ל אלא משום דלא פריש ממאי סליק נפשיה ואמרי' ידה על התחתונה וכו' לא כיוון יפה יפה שכתב תירוץ אביי שהיה לו לכתוב תירוץ רב אשי שדקדק בלשון שאמר בנכסיך וכו' כמו שכתבתי במשנה.
<h2>דף פג:</h2>
ר' יהודה אומר וכו', פי' רבנו משה התנה ע"מ שלא יאכל פירות נכסיה הרי זה אינו אוכל פירותיהן אבל מוכרין את הפירות ולוקחין בהן קרקע והוא אוכל פירותיה שלא סילק עצמו אלא מפירות אלו בלבד התנה שלא יאכל פירות נכסיה ולא פירי פירותיהן לוקחין הפירות וקונין בהן קרקע שניה והוא אוכל פירות אלו שהן פירי פירי פירות וכן הדבר תמיד עד שיתנה עמה שלא יהיה לו לא פירות ולא פירי פירותיהן עד עולם ואחר כך לא יהיה לו פירות בחייה אבל אם מתה יירש הכל, ופסק הלכה כר' יהודה וטעמא מדהוי גמרא אליביה.
אמר רב הלכה כרבן שמעון בן גמליאל וכו', מסיק בגמ' דהכי קאמר רב הלכה כרשב"ג דאם מתה יירשנה ולא מטעמיה דאלו רשב"ג סבר ירושת הבעל דאורייתא ורב סבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכן פסק רמב"ם ז"ל כרשב"ג. רבנו חננאל, וקשיא לן הלכתא אהלכתא דקיימא לן בעלמא הלכתא כר' יהודה דאמר בדבר שבממון אפילו בדאורייתא תנאו קיים והוא דידע והכא בירושת הבעל אע"ג דידע ומחל אסיקנא הלכתא תנאו בטל ופרקינן בסוף זכה בהן כפירוקא דרב אשי דאמר ברישא דמתני' אם מתה יירשנה מאי טעמא בנכסיך ולא לאחר מיתה שמע מינה דכל תנאין דמתני' בהדה בחייה הן שאם מכרה ונתנה קיים אבל ירושת[ה] דלאחר מיתה לא דהא גופה של קרקע אין לבעל אלא לאחר מיתה ובחייה דברים שלא באו לידו הן ולפיכך התנאתו הוה ליה בדבר שלא בא לידו דזכות הבעל בנכסי אשתו בגוף אחר מיתה הוא ומסתייע הדין פירוקא מתלמוד ארץ ישראל דגרסי' ר' ירמיה בשם רב הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאם מתה יירשנה אבל לא לענין דברים שהתנה על שכתוב בתורה והמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל בתנאי גוף אבל בתנאי ממון תנאו קיים וזה תנאי ממון הוא ולמה אמרו תנאו בטל שבסוף הוא זוכה בהן לפיכך אם כתב לה הבעל וסילק ידו מנכסיה ולא כלום הוא וזה כגון הבן שסילק ידו מנכסי אביו שאם מת אביו כל הנכסים שמניח בנו יורשו מפני שבחיי אביו לא היה לו בנכסים כלום וירושת התורה אינה אלא לאחר מיתה כן זה הבעל לא זיכתו התורה בנכסי אשתו אלא לאחר מיתה כל נכסיה זוכה בהן בתורת ירושה, וכן פסק ר' יצחק גיאת כרבן שמעון בן גמליאל והביא הירושלמי.
<h2>דף פד.</h2>
מתני'. ינתנו לכושל שבהן, מפרש בגמ' מאי ניהו ואע"ג דלא משעבדי מטלטלי דיתמי לא לבעל חוב ולא לכתובה הכא דלא ברשותיהו מנחי סבירא ליה לר' טרפון דמוציאין מיד הלוה או מיד מי שהפקדון אצלו ונותנין לבעל חוב ולכתובה שנתחייב בהן המת מחיים. ינתנו ליורשין, ולא מהני (א)תפישה. שכולן צריכין שבועה, דתנן בפרקין הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכל זמן שלא נשבעו אין להם רשות בהם ואין אנו יודעין אם יש להן עליו כלום הלכך משמת המת זכו בהן היורשין וברשותם [הם]. הניח פירות תלושין, בעי בגמ' לר' טרפון דמנחי היכא פי' דקאמר ר' טרפון דבשעת מיתה לא זכו בהן היורשין אלא כל הקודם בהן זכה ומהדר רב ושמואל דאמר תרוויהו שצבורין ומונחין ברשות הרבים אבל בסימטא לא ור' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרויהו אפילו בסימטא פי' סימטא קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים ובני אדם העושין סחורה זה עם זה בשוק ורוצין לדבר דבריהן בנחת וישוב דעת מסתלקין לשם ולר' יוחנן ולר' שמעון בן לקיש לא מבעיא אם היו מונחין ברשות הרבים שאינו מקום קנייה ולא קנו היורשין שקנה הזוכה בהן אלא אפילו היו מונחין בסימטא שהוא מקום קנין דמשיכה קניא התם למאן דלא קניא ליה משיכה ברשות הרבים אפילו הכי לא זכו בהן היורשין וזכה המחזיק בהן לר' טרפון כל הקודם בהן זכה קדמו יורשין זכו ואין מוציאין מידם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב ולכתובה קדם א' מהן האשה או המלוה זכה הוא דר' טרפון אית ליה תפישה דלאחר מיתה מהניא.
זכתה אשה יתר על כתובתה, אם קדמה ותפשה ויש בהן יותר מן הכתובה ואם קדם בעל חוב ותפש ויש בהן יותר על חובו המותר ינתנו לכושל שבהן וזה בעל השטר שידו על התחתונה ואם יבואו לידי היתומים שוב לא יוציא מהן לא אשה ולא בעל חוב.
גמ'. גירסא דגמ' לכושל שבראיה למי ששטרו מאוחר שלא יוכל לטרוף לקוחות הקודמין לו, פי' אחר בירושלמי כגון מלוה בשטר ומלוה בעדים ינתנו למלוה בעדים שאינו יכול לחזור בכל מקום ובכל עת בעידיו בבתי דינין, פירוש כושל עני כדכתיב ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל, ר"ג ז"ל, כושל בראיה זה בעל חוב דאי אירכס ליה שטריה הורע כחו דלא ידעי עלמא שהלוהו כלום אבל אשה אעפ"י שאבדה כתובתה לא מפסדא כלום דכולי עלמא ידעי דאיתתיה הויא ויורשין נמי כולי עלמא ידעי דאבוהון הוה, ובגמ' בעי למה לי למתנא מלוה ולמה לא למתנא פקדון ומהדר צריכה דאי תנא מלוה בהא קאמר ר' טרפון משום דמלוה להוצאה ניתנה פי' ואינה קיימת בעין דמחסרא גובינא ואינה ברשות היתומים לפיכך אמר ר' טרפון ינתנו לכושל דלא מנחא ברשותה דיתמי אבל פקדון דאיתיה בעיניה אימא מודה ליה לר' עקיבא פי' דכל היכא דאיתיה ברשותא דיתמי איתיה ואי אתמר בהא בהא קאמר ר' עקיבא אבל בהך אימא מודה לר' טרפון צריכה. רבנו חננאל, והני מילי לפרושי טעמיה דר' טרפון אע"ג דלית הלכתה כותיה אלא כר' עקיבא דאמר ינתנו ליורשין שאינם צריכין שבועה ואפילו פטרם מורישם לאשה ולבעל חוב מן השבועה בהדיא פירש בתלמוד ארץ ישראל זו תורה וזו אינה תורה פי' היורשים זו תורה ואשה ובעל חוב אינה תורה.
ונתן לאשר אשם לו, ולא כתיב לאשר הלוהו אלא לאשר האשם שלו ואשם הוא הקרן כדאמרינן בהגוזל. כולהו נמי דיורשין הוו, כיון דטעמא דר' עקיבא משום דבר שבועה הוא כי תפשי נמי אמאי זכו הרי זכו בהן יורשין משעת מיתה ונכסי דיתמי קא תפשי. ואיידי דר' טרפון אמר מותר, אהדר ליה איהו במאי דאיירי ביה ולעולם בכולהו נמי אית ליה דאפילו סתם מפקינן מיניה. ור' עקיבא תפישה לא מהניא כלל, לשון שאלה הוא זה. אמר רב נחמן מהניא היכא דתפש מחיים, של מת והכי הוה גמיר רב נחמן מרביה. דון דייני כר' טרפון, לבעלי חוב שתפשו מטלטלין אחר מיתה ודנו שטוב תפשו. ואהדריה לעובדא, סבר לה כר' עקיבא דלא מהניא תפישה.
<h2>דף פד:</h2>
בקרא דיתמי, שומר בהמותיהם. דתפוש תורא מיניה, בעל חוב של מת תפשו בבית השומר. הגודרות, בהמה דקה על שם גדרות הצאן. אין להם חזקה, אין המחזיק יכול לומר לקוחין הן בידי שמא מצאן והכניסן בביתו לפי שדרכן להלך בשדות. דמסירן לרועה, לנטורינהו. ר"ח, ובקרא כיון דאודי דלאחר מיתה תפשיה מיניה פשיעה הוא וחייב לשלומי ליתמי והלכה כרב נחמן.
<h2>דף פה.</h2>
מסקי ביה, נושין בו. חוזאי, אנשי אותם מדינה. סיטראי, מצד אחר היו נושין בו מלוה על פה ומחמת אותה מלוה נחזיק בהן. לענין שלומי שליח, למשלח מאי מי הוי פושע שהחזיר המעות עד שלא קיבל מהן השטר. לתקוני שדרתיך, והיה לך לדקדק בתקנתי.
[לשון הרי"ף מקידושין מ"ג ע"א] הן הן עדיו, דשליח נעשה עד. וכן בגירושין, אם שלח גט לאשתו על ידי (נשים) [שנים]. וכן בדיני ממונות, אם שלח חוב למלוה. והשתא דתקון רבנן שבועת היסת, שאפילו מי שאינו מודה במקצת הטילו עליו שבועה מהשתא אפילו סבירא לן המלוה בעדים אין צריך לפרעו בעדים אפילו הכי נוגעין בעדותן דאי אמרינן אהדרינהו ניהלך בעי אשתבועי לפיכך הם מעידים שקבלם מלוה מידם כדי שיפטרו מן השבועה הלכך בממונא לא אמרינן הן הן עדיו וכיון דעדים לא הוו הרי הדין הזה כדין הקצוב בשבועות גבי חנוני על פנקסו משתבעי אינהו דיהבינהו למלוה ונפטרין מן השולח דהוא האמינן בשבועה שמסר להן מעותיו אבל מלוה אומר שאין נאמנין לו בשבועה ומשתבע דלא שקיל מידיהו ופרע ליה לוה למלוה.
דאפקידו גבה, הפקיד אצלה אבי היתומים. מלוגא דשטרי, תיק מלא שטרות. מחיים תפיסנא להו, בחוב שהיה חייב לי החזקתי בהן. האוי תפישה דלאחר מיתה, שכל זמן שהיה חי היו פקדון בידך והרי הן כמונחין ברשותו וכי אמרינן תפישה מחיים כגון שראהו קרוב למות ותפש המטלטלין לשם חובו ולא היו פקדון בידו.
[לשון הרי"ף מב"ב ל"ו ע"א] הנהו עיזי דאכלי חושלא, שעורים קלופים שנכנסו בשדה ורעו אותה תבואה השטוחה שם לשמש וקיימא לן שן מועדת היא לעולם וכי הויא ברשות הניזק נזק שלם משלמא ואין עדים מעידים מה אכלו מעט או הרבה וטוען בעל השדה כי הרבה אכלו יותר מכדי דמיהן של עזים הללו. יכול לטעון עד כדי דמיהן, של עזים מאי טעמא מיגו דיכיל למימר בעל השדה לקוחין הן בידי דהני תפיש בהו והביאן לביתו ומהימן כי אמר נמי כך וכך אכלי מהימן וקיימא לן מהימן ובשבועה אבל בטפי מכדי דמיהן דליכא מגו לא מהימן אלא בעדים. והאמר ריש לקיש וכו', ואמאי יכול לטעון עד כדי דמיהן הא ליכא מגו דלא מצי למימר לקוחין הן בידי. ש[א]ני עיזי, אעפ"י שגודרות נינהו כיון דמסירין לרועה יש להן חזקה.
דאיחייבא שבועה, שהיה אדם תובעה ממון. והיא כופרת. בת רב חסדא. אשתו של רבא. דחשידא אשבועתא, פירשו בהלכות גדולות (ב)[ד]שמעה דאפקה שם שמים לבטלה וזהו משום דעברא אלא תשא כמו אם עשתה שבועת שוא ושמא מרביה גמיר לה קבלה בעל הלכות גדולות. אפכה רבא, לשבועה אשכנגדה התובע אותה ישבע ויטול כדתנן ואלו נשבעין ונוטלין שכנגדו חשוד על השבועה.
זמנין, פעם אחרת. כבת רב חסדא, שהאמנתה לחשוד את האשה על השבועה. קים לי בגוה, דלא משקרא. קרענא סלקא דעתך, וכי עד אחד נאמן להוציא שטר חתום מיד המחזיק בו אפוקי ממונא הוא ותרי בעינן. מרענא, ולא אזקק לגבות באותו שטר ומקרע נמי לא קרענא ליה, ור"ח ור"ת פירשו אפילו אם כתוב בו נאמנות בשטר נשבע ואחר כך נוטל. אי נמי בשודא וכו' מחמיצין, מבררין הדין ומדקדקין בכל עניניו וממתינין בו.
תשתבע, אפשר ומכספא ומודיא. כתובו לי זכותא, שבאתי לדין ונפטרתי הימנו בשבועתי. דכי משתבענא, חתמי עליה סהדי ויהבי לי זכותי. ממולאי, בית עלי שהם כרותי ימים, ובערוך פי' ממולאי על שם העיר ממלא בבראשית רבה ר' מאיר אזל לממלא ראה אותן כולן שחורי הראש אמר להן וכו'. אשרתא דשטרי, קיום השטר שכותבין דיינין במותב תלתא הוינא ואתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתימות ידיהו אשרנוהי וקיימנוהי. דלחוו, שיעידו זה כתב ידינו. הכא נמי מיחזי כשקרא, לכתוב נשבעה פלונית ועדיין לא נשבעה.
ופרעו, בו ביום. אינו חוזר ולוה בו, ואפילו בו ביום ואעפ"י דלא מוקדם הוא שהרי ביום המלוה נכתב. שכבר נמחל שעבודו, משפרעו ונטל השטר ונמצאת מלוה השניה מלוה על פה ואינה גובה מן הלקוחות. לשיקרא, שלא נכתב על מלוה זו. לא חיישינן, אם לא שיש בדבר ביטול שטר גמור.
ופרעו, [בו] ביום. אינו חוזר ולווה בו, ואפילו בו ביום ואע"ג דלאו מוקדם הוא שהרי ביום המלוה נכתב. שכבר נמחל שעבודו, משפרעו ובטל השטר ונמצא מלוה השניה מלוה על פה ואינה גובה מן הלקוחות. לשיקרא, שלא נכתב על מלוה זו לא חיישינן אם לא שיש בדבר ביטול שטר גמור.
<h2>דף פה:</h2>
שבע מרגנייתא כי ציירן בסדיניה, שבע מרגליות צרורות בסדין אחד הפקיד ביד ר' מיאשא. ולא פקיד, לא צוה לאנשי ביתו שחטפתו מיתה. אתא לקמיה דר' אמי, לתבוע את היורשין והיורשין אומרין שמא של אבינו היו. דלא אמיד, לא היה עשיר. סימנא, דאמר בסדין הן צרורות והן שבע.
שכיב חסא ולא פקיד, שטבע בנהר כדאמרינן ביבמות בפרקא בתרא. מטכסא, לבוש משי.
ההוא דאמר, להו בצואת מיתה. נכסי לטוביה, ולא פירש לאיזה טוביה. הרי בא טוביה, ואין שם טוביה אחר מערער. דגיס ביה, רגיל אצלו ומיגו דגיסי אהדדי קורא לו בשמו כאלו לא נסמך. תלמידי חכמים קודם, דמסתמא אדם מצדיק מעשיו לזכות בשעת מיתה ואמר מר כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למהנה תלמידי חכמים מנכסיו. שודא דדייני, הטלת הדיינין מה שיראו הדיינין שהיה דרכו של מת לקרב את זה יותר מזה או מי משניהם טוב ונוהג בדרך ישרה שיש לומר בו נתכוון לזכות, שודא כמו שדי בימא ירה בים הטיל בים, ורבנו תם פירש כדאמרינן בירושלמי כל מקום שירצו בית דין להחליפו מחליפין ושודא כמו שוחדא דומה שנתן להם שוחד שנותנין בלא טעם לרצונם וכן בערוך.
וחזר ומחלו, המוכר שהוא מלוה מחלו ללוה. מחול, דאמר ליה ללוקח לאו בעל דברים דידי את. ואפילו יורש, של מלוה מוחל סברא הוא דלא אלים כח דלוקח במה שנמסר לו שטר המלוה אלא לזכות בחוב הקצוב במקום המלוה או היורש אך לא נעקר שעבוד מן המלוה וקרינא ביה עבד לוה ליורש מלוה ויכול למחול שעבודו. ומודה שמואל, שאם נתנו המלוה לאיש אחר במתנת שכיב מרע שנתנו לו כשהיה שכיב מרע וכגון שחילק כל נכסיו אי נמי על ידי קנין כדין כל מתנת שכיב מרע במקצת אי נמי בלא קנין דכיון דמסרו לו בחייו אין לו קנין גדול מזה ומיהו אם עמד חוזר.
[לשון הרי"ף] שאינו יכול למחול, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואלימי ממתנת בריא ואין היורש יכול למחול. וחזינן למקצת רבואתא, מר רב צמח גאון ורבנו חננאל ז"ל. מתנת שכיב מרע, שקנה באמירה בעלמא אינה מן התורה אלא מדרבנן בעלמא קונה גזרה שמא עד שיבואו עדים לקנות תיטרף דעתו של חולה ולא יוכל להקנות ונמצאת צואתו בטלה. ואומר רבנו שמואל קשיא לי מה בכך אם תבטל מאחר שאינה קונה באמירה תיבטל (לישנא אחרינא דמפרשא) ונראה בעיני דלהכי תקון רבנן שיקנו דבריו באמירה שאם אין דבריו נקנין חיישינן שמא תטרף דעתו בחליו מתוך צער שהוא יודע שלא יקיימו בניו צואתו. אינה של תורה, אלא מדרבנן היא. ועשאוה כשל תורה, משום טירוף כדאמרינן לעיל.
זבינתה לכתובתה, מכרה שעבוד כתובתה בעודה תחת בעלה. בטובת הנאה, בדבר מועט שאינו אלא כחיזוק טובה ולפי שהלוקח מטיל מעות בספק שמא תמות היא בחיי הבעל ויפסיד אינו לוקחה אלא בדמים מועטים. איגרש ושכיב, גירשה בעלה ומתה. הכי גרסי' אתו תבעי לה לברתה, אתא לוקח קא תבע לברתה הבאה לגבות כתובת אמה מאביה ולירש הכתובה מכח אמה ואלו באין ליטול אותה ממנה ולומר אמך מכרתה לנו. ותיזיל ותחיל וכו', דאמרן אפילו יורש מוחל ואמה של זו מכרה להן שטר חוב שהיה לה על בעלה.
<h2>דף פו.</h2>
עשינו עצמנו, כקרוב של בעל דין או אוהבו הבא אצל דיינין ועורכין בראיות אחר זכות אהובו או קרובו כך לימדתי עצה לזו להפסיד שכנגדה. מעיקרא, כשאמר כן. ולבסוף, כשנתחרט. אדם חשוב שאני, לפי שלמדין ממנו ויש שיעשו אף שלא לקרובין.
ואי פקח הוא, לוקח. מקרקיש ליה זוזיה, ללוה ושוכרו בהן לכתוב לו שטר החוב בשמו קודם שיעשו קינוניא בין שניהם ושוב לא הויא מחילה מועלת לו כלום.
מאן דדאין דינא דגרמי, המחייב הגורם הפסד לחברו. מגבי ביה, בהאי שטרא מן המוחלו דמי שטרא מעליא כל החוב שבתוכו. ומאן דלא דאין וכו', פלוגתייהו בבבא קמא בפירקא בתרא ור' מאיר אית ליה דינא דגרמי כדתנן נתיאש ממנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותו גבי כלאים וקיימא לן כותיה. מגבי ביה דמי ניארא בעלמא, כלומר אומר לו שלא מכר לו אלא הניר והרי הוא בידו. כפייה רפרם לרב אשי, שבא הדין לפני רב אשי וסבבו והיקפו רפרם בראיות ואגבי מדינא דגרמי. כי כשורא לצלמי, כלומר גיבוי גמור בכל ההפסד דקדק כאשר ידקדק הלוקח קורה לצור בה צורות שלוקח ישרה וחלקה וענין הדבר דאגבי ביה בשטרא מעליא.
האי כי דיניה, זה הלוה מעות וזו סמכה על שעבוד הקרקע והיא לא נתנה כלום ואם בשביל נכסי צאן ברזל הנישומין בכתובה הוא זכה בהן מיד וזו צירפתן עם הכתובה על שעבוד הקרקע. ולא חזיא אלא לחד, אין בה אלא כדי לאחד מהן. לבעל חוב יהבינן, שלא תנעול דלת בפני לווין ולא חיישינן לומר משום חינה, ודוקא שהשטרות נכתבו ביום אחד אבל אם קדמה הכתובה היא גובה.
[לשון הרי"ף] ואיכא מאן דאמר וכו', רבנו חננאל. לוה ולוה ואחר כך קנה, שחל שעבוד שניהם על הקרקע בבת אחת. מעשה דרמי בר חמא וכו', לקמן בפרק מי שהיה נשוי. הא מני ר' מאיר היא, דאמר לענין גט עדי חתימה הם עיקר כריתות וכן לענין שטרות ואלו שניהם נחתמו ביום אחד ובמקום שאין כותבין שעות גילו דעתייהו שאין מקפיד על הקודם לחברו ואפילו זה שחרית וזה במנחה אין זה זוכה מזה הלכך מאי שודא דדייני איכא למימר אין אדם יכול ליפות כחו של זה משל זה ושמואל דאמר כר' אלעזר דאמר אפילו אין עליו עדים שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם שמא ימותו עדי מסירה או ילכו למדינת הים אלמא עדי מסירה כרתי והכא יש לומר שמא האי היה חביב עליו יותר וקדם ומסרו לו ואת השני הטעהו וכי לא ידעינן שמא שודא דדייני לפי מה שהן רואין מי מהן היה רגיל אצלו יותר דשודא דדייני עדיפא מחלוקה. זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, ואין עדות וחזקה לזה יותר מזה. ומאי שנא משני שטרות היוצאין, לפנינו על שדה אחת של ראובן שכתב לשון מתנה לשמעון ושטר מתנה ללוי ושניהם ביום א' ונמצא שאין זה מוחזק מזה כלל ואפילו נתברר ששמעון בשחר ולוי אחריו בערב אין הקדמה בשעות אלא בירושלים וכיון שלא פירש לו ראובן לשמעון שעה נמצא שלא זיכהו בשטר זה עד הערב הואיל ולא נתפרש בו שעת שחרית ונמצאו שניהן שווין. חולקין, דספיקא הוא וליכא למימר הכא המוציא מחברו עליו הראיה דאין א' מוחזק מחברו. שודא, פירשתי למעלה ושמא עתה יזכה בעל הקרקע בשלו אבל כשאתה אומר יחלוקו בודאי א' נוטל חצי שלא כדין ולעיל נמי נימא רב נחמן או חלוקה או שודא ואמאי כל דאלים גבר. התם, בשני שטרות. ליכא למיקם עלה דמילתא, היום ולמחר שיביא האחר עדים ויטול שהרי השטרות שוין בזמנן ואפילו אם יבואו עדים ויעידו זה נכתב בבקר וזה בערב אין הקדמה בשעות הלכך רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דהואיל ואין לברר לעולם הדין עם מי משתדלין בית דין בדינו ודנין אותו, אבל הכא בהאי קרקע דליכא לא שטר ולא עדים ואיכא למיקם עלה דמילתא אם יבואו עדים ויעידו של מי הוא הילכך אין לומר חזקה ושודא שמא יבואו עדים ויסתרו את הדין שדנו בית דין הלכך אין בית דין נזקקין להם לדון דין שסופו לבוא לידי עיוות אלא מניחין אותו וכל דאלים גבר עד שיבואו עדים ויבררו את הדבר. ומאי שנא, הא דרב נחמן מהמחליף פרה בחמור וכיון שמשך בעל הפרה את החמור נקנית הפרה לבעל החמור בכל מקום שהיא דמטלטלין נקנין בחליפין כדתנן בקידושין כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו לכך אין הדבר ידוע הולד של מי שהרי לא ראה עדיין פרתו אבל במכירה בדמים לא מצי למנקט דאין מעות קונות ויחזרו בהן ואילו משכה לביתו אחר מתן מעות תו לא מצי מוכר למימר ברשותי ילדה דהא בביתא דלוקח קימא הלכך נקט חליפין בחמור ופרה ולא דמים, ובפרק השואל פריך ונחזי ברשותא דמאן קימא ולהוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה ומשני דקיימא באגם ומכירה נקט גבי שפחה דעבד נקנה בכסף בלא משיכה ומשנתן המעות נקנית לו השפחה בכל מקום שהיא והלכך אין ידוע ברשות מי ילדה שהרי לא ראה אותה הלוקח בשעת מתן מעות יחלוקו והא הכא דאיכא למיקם עלה דמילתא אם יבואו עדים ויעידו ברשות מי ילדה ואפילו הכי לא אמרינן כל דאלים גבר וקשיא לרב נחמן. התם, גבי המחליף פרה בחמור לתרוייהו אית להו דררא דממונא שהפרה והשפחה של שניהם היתה בזה אחר זה וכל א' טוען פרתי ושפחתי ילדה בהיותה ברשותי ואין לברר של מי הוי הולד הלכך יחלוקו ושודא דדייני ליכא למימר ואפילו לשמואל דלא שייך למימר אלא גבי מתנה לשנים שיראו בית דין למי אוהב יותר דלדידיה גמר ומקני אבל הכא בדרב נחמן שזה אומר של אבותי וכו' אי דמר לא דמר לא היתה של אידך מעולם.
ודאי אמריתו וכו'. לשון שאלה אמת הוא ששמעתי שאתם אומרים דבר זה של תימה דמטרחינן ליה ללוה למכרה והלא המלוה עיקר סמך שלו על הקרקע.
תולה מעותיו בגוי היה, מעות היו לו לפרוע ואמר של גוי הם ולא היו יכולין להוציא ממנו מפני הגוי. ר"ח, ואי לית ליה ללוה זוזי אלא ארעא לא יכיל מלוה למימר ליה ללוה זיל זבין ואיתי לי זוזי אלא מגבי ליה כדי מעותיו מן קרקע דיליה אבל אי הוה תולה מעותיו בגוי מחייבינן ליה לזבוני ולאיתויי ליה זוזי וכן אי אית ליה זוזי ודחי ליה ואומר לו למלוה טול קרקע או שומת מטלטלין כדי חובך לא שמ(ו)עינן ליה. רבנו תם היה אומר שלש דינין בגבייה, בנזקין או כסף או מיטב ואפילו אי אית ליה זוזי יהיב בינונית, בפועל אע"ג דלית ליה זוזי אמר ליה זיל טרח ואייתי זוזי כדאמרינן בהמקבל דלא מצי למימר טול מה שעשית בשכרך ומשמע אפילו לית ליה זוזי, [בבעל חוב אי לית ליה זוזי לא יאמר לו זיל טרח וזבין ואייתי זוזי] דאמרינן התם מהו דתימא אמרי אינשי ממרי רשותך פארי אפרע וזה אינו כי אם בדלית ליה זוזי כדמשמע הכא וכדפרכינן כך פסק רבנו תם.
לדידך דאמת וכו', במסכת ערכין בפרק שום היתומים. פריעת בעל חוב מצוה, מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו דכת' והין צדק שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק. בד"א, דלוקה ארבעים. מכין אותו, קודם שעבר על העשה ויש בידו לקיים.
<h2>דף פו:</h2>
מתני'. חנונית, למכור יינו ופירותיו בחנות. משביעה, שלא עיכבה בידה כלום. אפטרופיא, להכניס ולהוציא פירות ולשכור פועלים ולישא וליתן וזאת השבועה בנקיטת חפץ כדין כל שבועות שבמשנה ויש לו לגלגל עליה פלכה ועיסתה ונשבעת בטענת שמא כדאמרינן בשבועות ואלו נשבעין שלא בטענה וכו' והאפטרופין ופרשינן שלא בטענת בריא אלא בטענת שמא. אפילו על פלכה ועל עיסתה, כלומר אפילו לא הושיבה חנונית ולא מינה אפטרופיא משביעה לכתחלה על פלכה ועל עיסתה.
[לשון הרי"ף] גמ'. חזינן לרבואתא, רבנו חננאל ז"ל. ר' שמעון אומר כל זמן וכו', לקמן בסיפא דמתני' מפרשינן לה. דתנן, בשבועות בפרק כל הנשבעין. ירושלמי, יאות אמר ר' אליעזר טעמון דרבנן אם אתה אומר כן אין שלום בתוך ביתו לעולם שיברה את הכלים מה את עבד לה כשומרת חנם או כשומרת שכר מסתברא מעבדנה כשומרת שכר אמרין אפילו כשומרת חנם אינה אם אתה אומר כן אין שלום בתוך ביתו לעולם.
מתני'. נדר, שנודרת לו (ו)יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם עכבתי משלך כלום כדאמרי' במסכת גטין נמנעו מלהשביעה התקין רבן גמליאל הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה. אינו יכול להשביעה, מפרש רב נחמן בגמ' שפטר אותה אפילו פגמה כתובתה וכל שכן משבועת אפוטרופים דהוא גרם לה דמכל שבועות פטרה. אבל משביע הוא את יורשיה, אם פירשה ומתה ויורשיה תובעין הימנו כתובתה נשבעים שבועת יורשין המפורשין במסכת שבועות שבועה שלא פיקדתנו בשעת מיתה ולא אמרה לנו קודם לכן ולא מצינו בין שטרותיה ששטר כתובתה פרוע. ואת הבאים ברשותה, אם מכרה כתובתה לאחרים ונתגרשה ומתה והלקוחות תובעין אותו נשבעין אף הם שבועת היורשין.
אבל יורשיו משביעין אותה, אם נתאלמנה והיא או יורשיה נפרעין מן היתומין צריכין שבועה שהרי לא פטרן אלא ממנו אם הגבה כתובתה בחייו. לבאין ברשותי, אם אמכור נכסי ואת באה ליפרע מן הלקוחות.
הלכה מקבר בעלה לבית וכו', זו שפטרה בעלה מן השבועה והכי תניא בהדיא בתוספתא דאהך שפטרה בעלה קאי. לבית אביה, דלא נתעסקה שוב בנכסים. על העתיד לבוא, על עסק שלאחר מיתה שלא עיכבה בידה כלום דהשתא נכסי דיתמי נינהו ולא מהניא בהו פטורא דידיה. על שעבר, על עסק שבחיי בעלה.
גמ'. שבועה מאי עבידתה, איזו שבועה סתם אשה חייבת לבעלה או ליורשיו דקתני דכי לא פטרה משביעה וכי פטרה אין משביעה. על אפטרופיא, פוטרה בכתיבתי זאת משבועת אפטרופוס אם יושיבנה חנונית. אפוגמת, (פי') פירשתי במתני'. אסיפא דמתני' מתנינן לה, דמיירי בשבועת אפטרופוס בהדיא דקתני ואם עשת אפטרופיא ורב נחמן לאו אפלוגתא דרב יהודה איתמר. שבועה מאי עיבידתה, כלומר עד מתי קרוי לשעבר דלא אמרינן נכסי דיתמי נינהו ואין תנאי שלו מועיל בהן. על אפטרופיא שנעשית בחיי בעלה, והוא הדין אם פגמה כתובתה בחיי בעלה שאינן משביעין אותה שהרי מכל שבועות פטרה כדפרשינן אבל על אפטרופיא שנעשית אחר מיתת בעלה בין מיתה לקבורה משביעין אותה לדעת רב יהודה ורב מתנה פליג עליה לקמן.
<h2>דף פז.</h2>
אבל בין מיתה לקבורה וכו', דסבר רמו נכסי קמי יתמי ואין תנאי שלו מועיל בהן שלא על ידי נכסיו באה לו. לכרגא, (ו)לפרוע למלך כסף גולגלתא דיתמי. ולמזוני, מזון האשה והבנות והיתומים. ולקבורה, לקבורת המת או היתומים. מזבנינן, נכסי דיתמי. בלא אכרזתא, שאין שהות ומתון לדבר והכי נמי לא משבעינן על אותה המכירה דאי אפשר שלא תזלזל והפסדתן ונמצא שבועת שקר. ירושלמי, אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן משעת מיתה עד שעת קבורה אין היורשים משביעין אותה תני בר קפרא שלא תהא מניחתו והולכת אצל אביה והפירוש שכתב הרב הוא מן הירושלמי.
דלא נדר ולא שבועה, אם כתב לה לשון זה. נקי נדר מנקיית משבועה, מדין שבועה. והני מילי דכתב לה דלא נדר וכו', מראין הדברין שסובר הרב דאבא שאול בן אימא מרים לא פליג אמתני' אבל רבנו שלמה מפרש (ו)[ד]אבא שאול פליג אמתני' וכן מראין דברי רבנו חננאל שכך כתב וקיבלנו כי זה שאמר אבא שאול בן אימא מרים אין משביעין אותה אבל מה אעשה וכו' בזמן שלא קנו ממנו שהאמינה ופטרה מן השבועה אלא בכתיבה שהיא כאמירה כמשנתינו דאוקימנא מאי כותב אומר אבל אם קנו ממנו ופטרה מן השבועה גובה בלא שבועה ואפילו מן היתומים וכך סוגיא דשמעתא.
רבנו האיי גאון ז"ל, הטוען את אשתו שהפקיד פקדון או שמסר לה בבירור ובטענת בריא מה שטוען והיא כופרת הרי זה משביעה ואין לנו ראיה שאין משביעה דכי אמרינן אין משביעה בטענת שמא אבל בטענת בריא אשתו ושאינה אשתו שוות ומה שמתחייבת לו שאינה אשתו בטענת בריא מתחייבת אשתו לו בטענת בריא.
דאמר בעא מיניה וכו', בפרק המוכר את הבית. בשטר, שכתב כמה הפקיד לו וחתמו עדים ואהני ליה האי שטרא דלא מצי טעין נפקד (ו)לא היו דברים מעולם. ואמר לו, נפקד היום [א]ו למחר החזרתיו לך. מהו, דהא קיימא לן בפרק חזקת הבתים המפקיד את חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים אבל הכא דאיכא שטר ביד המפקיד מאי מי אמרינן דהכא נמי מהימן מיגו דאי בעי אמר נאנסו והוי מהימן ובשבועה כדלקמן וכדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם שהתורה האמינתו לנפקד השתא נמי מהימן ובשבועה כדלקמן ומה לי לשקר אי בעי הוה פטר נפשיה בטענת שקר דנאנסו ומשום שלא רצה לשקר ואמר החזרתי נאמן. או דילמא אמר ליה, מפקיד שטרך בידי מאי בעי לא היה לך להניח השטר בידי אלא החזרתה לי פקדוני כדי שלא אחזור ואתבענו. אלו אמר ליה נאנסו וכו', הלכך לא מצי למטען שטרך בידי מאי בעי.
מתני'. הפוגמת כתובתה, כדמפרש ואזיל במתני' גופה. לא תפרע, השאר ובגמ' מפרש טעמא אמר רבא מדרבנן דפרע דייק דמפרע לא דייק ורמו רבנן עלה שבועה כי היכי דתידוק, ואם תאמר בלא פוגם נמי הא קיימא לן בשבועות דאי אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך משבעינן ליה והאי נמי הא קא טעין לה פרעתיך ומה צורך בפוגמת וכן בעד אחד מעידה שפרועה בלא עד נמי משבעינן לה הא פרכינן לה בשבועות מה בין זה לפוגם שטרו ומשנינן לה הכי השתא התם כי פגים ואמר ליה האי פרעתיך משבעינן ליה ואפילו לא טען לו זה השבע לי אבל כי לא פגים אפילו אמר ליה פרעתיך אי לא אמר ליה בהדיא אשתבע לי אמרינן ליה זיל שלים דהא נקיט שטרא. עד אחר מעידה וכו', בגמ' מפרש טעמא.
מנכסים משועבדים וכו', משום דאי הוה גאבי מן הלוה גופיה והוה טעין ליה אשתבע לי דלא פרעתיך אמרינן בשבועות משבעינן ליה כדפרשינן ואי לא טעין לא טענינן לה הואיל ונקיט שטרא אבל בשביל לקוחות אנן טענינן דלמא אי הוה גבית מן הלוה הוה טעין לך אשתבע לי דלא פרעתיך ובעית אשתבועי השתא אנן טענינן דפתח פיך לאלם הוא. ומנכסי יתומים ונפרעת שלא בפניו, כולהו משום האי טעמא. [לשון הרי"ף] גמ'. דגרסינן בפרק האשה, עיין במה שפירשנו שם.
<h2>דף פז:</h2>
פוגמת כתובתה בעדים, התקבלתי מנה ובפני עדים קיבלתיו מי אמרינן אי איתיה דפרעה טפי בעדים הוה פרע דהא דק ואיתי עדים לפרעון מנה קמא או דילמא לאו משום דדק הוא אלא אתרמויי אתרמי דהוו עדים התם בההוא זמנא.
פוחתת, היתה בכתובתה אלף זוז כתוב בשטר והוא אומר התקבלת כולה והיא אומרת לא התקבלתי כלום אבל מודה אני שלא התניתה עמי לכתובתי אלא מנה. בהאי שטרא הא חספא בעלמא הוא, שהיא אומרת מזוייף הוא.
באומרת אמנה היתה ביני ובינו, השטר נכתב ונחתם כהוגן ובפני עדים קבל עליו אלף זוז אבל הוא האמין בי שלא אתבענו אלא מנה.
אחד מחייבו שבועה, על ממון שאילו היו שנים היה משלם עכשו ישבע שהעד מכחש. נשבעין ולא משלמין, מי שתובעין אותו נשבע שנא' ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע ונפטר. אין נשבעין על שעבוד קרקעות, כל שטרות שעבוד קרקעות ה[ן] ואין נשבעין על הקרקע כדאמרינן בשבועות ובפרק הזהב.
<h2>דף פח.</h2>
אי פקח הוא, האי בעל. לידי שבועה דאורייתא, שהיא בשם או בכנוי כדאמרינן בשבועות וחמורה היא מאד אבל שבועה דרבנן קללה בעלמא כעין שלנו. באפי סהדא קמא וסהדא בתרא, והוא הדין לשני עדים מן השוק אבל עצה טובה היא שיכיר העד הראשון ששתי פעמים פרע ויכול להעיד על פרעון הכתובה עם חברו על פרעון הראשון. יכולה לומר שתי כתובות הואי, שני שטרות היו לי עליך בפרעון הראשון החזרתי לך אחד ובשניה אחד והרי העד הראשון מעיד לסיועה ששמע שני הפרעונות לשם כתובה ולא לשם מלוה. דמודע להו, לסהדא קמא ובתרא לפני פרעון השני דעו שכבר פרעתי לה כתובתה בפני אחד מכם והיא כופרת ואני רוצה לפרעה שני[ת] תשלום כתובתה שיהיו לי שני עדים בדבר ואתבע את הראשונים ויש לו עליהם עד אחד ותתחייב שבועה דאורייתא וכיון דאודעינהו ולא מסייע לה האי עד קמא תו לא מציא למימר שתי כתובות הוו דמלתא דלא שכיחא היא.
חד טכסיסא, תקנה אחת. תנן התם, בשבועות. אילימא מלוה, שהלוה קיים והם מוציאין עליו שטר אביהם.
אלא בשבועה, שבועת היורשין המפורשת בשבועות שבועה שלא פיקדנו אבא בשעת מיתה ולא אמר לנו קודם לכן ולא מצינו שובר בין שטרותיו ששטר זה פרוע ונוטלין. לא שנו, דבעו שבועה. כאומר לא פרעתי דמי, דכיון דאמר לא לוה מודה הוא שלא פרע והרי שטר מוכיח שלוה.
שר הבירה, כן כינויו. לא שנו, שיורדין בית דין לנכסי אדם בפניו אלא בכתובת אשה משום חינה אבל בעל חוב ימתין עד שיחזור. בפרק שום היתומים, עיקר הדבר התם אמרינן אין נזקקין לנכסי יתומין וכו' ואמר רבא משום שובר פי' הא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום שובר דשמא שובר לאביהם היה על השטר הזה שפרעו אבי היתומים ואין יודעין היכן הוא ואמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ומי חיישת לשובר והא תנן הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ואמר רב אחא שר הבירה וכו' כי הכא עד ורבא אמר רב נחמן אפילו בעל חוב נמי ואי חיישת לשובר התם נמי ליחוש ופריק התם כדאמרינן טעמא וכו'.
<h2>דף פח:</h2>
ור' שמעון אומר וכו', אוקמא רב פפא בגמ' דלאפוקי מדר' אליעזר ומחלוקתו ופירש רבנו שלמה כלומר לא תימא ר' שמעון אכתב לה נדר ושבועה לחודה פליג אלא אכולה מילתא דר' אליעזר ובני מחלוקתו פליג ארישא ואסיפא שמעינהו דקא אמרי ר' אליעזר ורבנן משביעה כל זמן שירצה שבועת אפוטרופים היכא דלא פטרה מן הנדר ומן השבועה ואפילו שלא בשעת תביעת כתובה ואם פטרה מן השבועה אפילו יורשין אין משביעין אותה כשנפרש מהן כדקתני נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי וכו' ואתא ר' שמעון למימר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה ואפילו כתב לה נדר ושבועה אין לי וליורשי עליך כאבא שאול אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה על אפטרופיא שבחיי בעלה ואפילו לא פטרה מן השבועה דלית ליה דר' אליעזר ומחלוקתו דאמרי משביעה כל זמן שירצה זה פירש רבנו שלמה ז"ל, אבל לדברי הרב שפירש למעלה דלא פליג אבא שאול בן אימא מרים אמתני' לא קאי ר' שמעון אלא ארישא לאפוקי מדר' אליעזר דאמר משביעה כל זמן שירצה אפילו על פלכה ועל עיסתה ולאפוקי נמי מדתנא קמא דר' אליעזר דקאמר משביעה על אפטרופיא שמינה אותה כל זמן שירצה ובא ר' שמעון ואמר התובעת כתובתה משביעין אותה על כל דבר שהיה בידה ואפילו בחיי בעלה ואם אינה תובעת כתובתה אין משביעין אותה אלא בטענת בריא, ורבנו תם פוסק כר' שמעון ומעשה בא לפני ר"ת באשה שבאת לפניו שמינה בעלה חנונית ואפטרופיא ולא השביעה בחיי בעלה אע"פ שלא פטרה מן השבועה וכן פסקו רבנו חננאל ור' יצחק בן גיאת ז"ל.
מתני'. הוציאה גט ואין עמו כתובה, קס"ד באומרת אבד שטר כתובתי. גובה כתובתה, ואינו יכול לטעון פרעתיך והחזרת לי שטר כתובתיך וקרעתיו משום דתנאי כתובה מעשה בית דין הוא ובגמ' מפרש טעמא. אבד גיטי, שלא הוצאתיו בבית דין עליך לגבות כתובתי על ידו כדתנן גובה כתובתה ולא קרעוהו בית דין אלא אבד ממני. והוא אומר אבד שוברי, כבר הוצאתו בבית דין ואמרת אבד שטר כתובתי וגבו בית דין הכתובה על פי הגט וקרעוהו לי וכתבו שובר על הכתובה שאם תוציאי עוד על יורשי שטר הכתובה ותבואי לגבות מכח אלמנות לאמר לא נתגרשתי ולא נפרעתי והיה לי השובר לעד ואבד ממני. וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב, אחר שביעית ואין עמו פרוזבול זה אומר שמטתו שביעית וזה אומר פרוזבול היה לי שלא תשמטנו שביעית ואבד. הרי אלו לא יפרעו, חיישינן שמא כבר גבת בגט וזה שמטתו שביעית דמאן צאיית. מן הסכנה, שגזרו גוים על המצות והיו יראין לשמור גיטיהן ומשקיבלתו שורפתו וכן פרוזבוליהן. פרוזבול, במסכת גיטין מפרש בפרק השולח גט הלל התקין פרוזבול כדי שלא תשמיט שביעית שמוסר שטרותיו לבית דין שיגבו מן הלוה חובו כל זמן שיתבענו דהשתא לא קרינא ביה לא יגוש שאינו תובעו כלום אלא מבית דין תובע ובית דין שהפקרן הפקר יורדין לנכסיו, ובגמ' פריך ארישא דמתני' שמע מינה כותבין שובר פי' שמע מינה מדקתני גובה כתובתה בהוצאת גט ולא חייש דלמא איערומי מיערמא והדרא מפקא כתובה בבי דינא אחריתי ותגבה לאחר מיתתו בתורת אלמנה לומר לא נתגרשתי ולא נפרעתי דהא ודאי בתורת גרושה לא הדרא גביא דהא קרעינן לגיטא וכי הדרא מפקא לכתובה בלא גט תנן מתני' הרי אלו לא יפרעו ומיהו הוה לן למיחש שלא תמתין עד שימות ותגבה בתורת אלמנה ומדלא חייש שמע מינה כותבין שובר על כרחו של לוה ואינו יכול להשמיט עצמו לא אפרע עד שתחזיר לי שטרי שמא תחזיר ותוציאנו אלא אומרין ליפרע והוא יכתוב לך שובר ופלוגתא בבבא בתרא ואתיא מתני' כמאן דאמר כותבין ותיובתא דמאן דאמר אין כותבין, ומתרץ אמר רב ענן לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל במקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראיה במקום שכותבין ואמרה לא כתב לי עליה להביא ראיה, וממה שאמר הרב אלפס ז"ל אוקמה שמואל במקום שאין כותבין משמע שרוצה לפרש מה שאמר רב ענן לדידי מיפרשא לי מיניה וכו' שמעמיד המשנה במקום שאין כותבין ואמר כתבתי שעליו להביא ראיה שכתב שאין (הביא) [מביא] ראיה גובה כתובתה בגט בלבד ולא תפשוט ממתני' דכותבין שובר ורב חלק על שמואל ואמר בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת, ורבנו משה פסק כרב ואע"ג דמתרצינן למתני' אליבא דמאן דאמר אין כותבין שובר אפילו הכי הלכה כותבין שובר דאמרינן באידך פרקין ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו כותבין שובר ותנן במתני' והוא אומר אבד שוברי ועוד תנן כותבין גט לאיש אעפ"י שאין אשתו עמו ושובר לאשה אעפ"י שאין בעלה עמה.
<h2>דף פט:</h2>
מתני'. שני גיטין ושתי כתובות, זמן כתובה ראשונה קודם לזמן גט ראשון וזמן כתובה שניה קודם לגט שני. גובה שתי כתובות, שהרי גירשה והחזירה וכתב לה כתובה שנית, אבל קדמו שתי הכתובות לגט הראשון לא שהרי כשהחזירה לא כתב לה כתובה ותנן בסיפא שתי כתובות וגט אין לה אלא כתובה אחת למדנו שהכותב לאשתו שתי כתובות אינה גובה אלא אחת ואי משום דגירשה והדרא הא תנן כתובה ושני גיטין אין לה אלא כתובה אחת שעל מנת כתובה ראשונה החזירה. שתי כתובות וגט, שקדמו שתיהן לגט, ובגמ' מפרש למאי כתב להו. כתובה ושני גיטין, כתובה בנשואין הראשונים וגירשה והחזירה ולא כתב לה כתובה. כתובתה קיימת, שכתב לה כשהוא קטן ולגבי גר כתובה שכתב לה בגיותו.
גמ'. אי בעיא בהאי גביא, בתמיה ואשתי כתובות וגט קאי דקתני אין לה אלא כתובה אחת ולא קתני אין לה אלא כתובה אחרונה אלמא אי ניחא לה למטרף לקוחות מזמן ראשון טרפא. בזה אחר זה, זמנו של זה קודם לזה ושניהם על מכר אחד או על מתנה אחת. ביטל שני את הראשון, ואם כתב לה אחריות וטרפוה ממנו אינו טורף אלא מזמן שני דכיון דכתב לשטרא בתרא אחליה לשעבודא קמא. דאי אוסיף ביה דקלא, בשטר שני. לתוספת כתביה, ולא ביטל זמן שטר הראשון. הכא נמי בדאוסיף לה, ותרוייהו מיהא לא גביא מדלא כתב לה צביתי ואוסיפית לה אהך קמיתא אלא שטר כתובה יתירה כתב לא הזכיר בה את הראשונה הכי קאמר לה אם תתרצי למחול שעבודה של ראשונה גבי כתובה זו המרובה ואם לאו גבי הראשונה המועטת הלכך הי מינייהו דבעיא גביא וכי אמר רב נחמן ביטל שני את הראשון בדלא אוסיף ביה מידי דאי לאו לבטוליה לקמא אתא למאי כתביה.
[לשון הרי"ף מלעיל מ"ג ע"ב] אחת של מאתים, והיא מוקדמת דדוקא בסדר נקט. ואמר [רב הונא] באת לגבות מאתים וכו', כלומר אין לה אלא אחת מהן ויפה כחה לגבות אי זו שתרצה באת לגבות מאתים דניחא ליה בהכי (וכיון) [וכגון] שמכר נכסיו בין זמן ראשון לזמן אחרון דאי מפקא למגבי בשלש מאות נמצאו שטרי הלקוחות קודמין. גובה, מאתים וטורפת לקוחות מזמן הכתובה.
ומיתה, ועידי מיתה ובאת לגבות שתי כתובות אחת בתורת גירושין ואחת בתורת אלמנות. אם גט קודם לכתובה, הרי כתב לה כתובה שנית כשהחזירה.
<h2>דף צ.</h2>
אלא מנה מאתים, שהן תנאי בית דין דאלו בשטרא לא גביא דחספא בעלמא הוא. חידשו, קטן שהגדיל וגר שנתגייר אם הוסיפו כלום על כתובה ראשונה, ומה שאמרה המשנה כתובתה קיימת אעיקר כתובה קאמרה דהיינו מנה מאתים ולא אתוספת.
מי שהיה נשוי. יורשי הראשונה, אם מתו נשיו אחריו עד שלא הספיקו לגבות. נשא ראשונה ומתה, בחייו נשא שניה ומת הוא ויורשי הראשונה באין ותובעין כתובת בנין דכרין כמו ששנינו בנין [דכרין] די יהוין ליכי מינאי וכו'. שניה ויורשיה קודמין, שהיא בעלת חוב אבל ראשונים באין לירש את אביהן דהא יירתון תנן לפיכך פורעין את החוב תחלה והשאר ירושה.
<h2>דף צ:</h2>
גמ'. שמע מינה אחת בחייו ואחת במותו יש להן, לראשונין כתובת בנין דכרין ולא אמרינן כי תקון בנין דכרין להיכא דמתו שתיהן בחייו וכתובת האחת מרובה משל חברתה אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן והשאר חולקין בשוה דהשתא אתו תרויהו בתורת בנין דכרין שהיא ירושת הבעל ולא אתו לאינצויי אבל אחת בחייו ואחת במותו דיורשי שניה באין על כתובת אמן בתורת ירושת חוב אמן ולא מאביהן באה להן ובני ראשונה באין ליטול חלק יותר מכח ירושת האב דהא יירתון תנן ולא שקלי דלמא אתו לאינצויי ולומר לא תטלו בירושת אבינו יותר ממנו הא לא אמרינן.
כתובה נעשית מותר לחברתה, דאע"ג דלא תקון כתובת בנין דכרין אלא אם כן יש מותר על שתי הכתובות דינר דלא מיעקרא נחלה דאורייתא כדתנן בפרקין ופרשינן טעמא בפרק נערה שנתפתתה הני מילי כי מתו שתיהן בחייו דתרוייהו אתו בתורת בנין דכרין אבל אחת בחייו ואחת במותו שהשניה נגבית בתורת חוב אין לך ירושה גדולה מזו ולא מעקרא נחלה דאורייתא שכשמת נפלו נכסים לפני היורשים וכשיצא שטר החוב על אביהן אלו ואלו עושין לפרוע חובת אביהן והיא היא ירושתו לפיכך כתובה זו נעשית כמותר לירושה וגובין בני הראשונה כתובת בנין דכרין, פי' אחר דדוקא במתה השניה לא אתו לאינצויי מפני שיורשיה נוטלין כתובת אמן אעפ"י שאינה מתקנת חכמים אבל בלא מתה דלא ירתי עדיין שום כתובה אז ודאי אתו לאינצויי וכן משמע פשט ההלכה של חייו ואחת במותו כלומר שמתה גם האחת במותו, וגם רבנו שלמה שלא פירש(ו) שום דבר מפני שדבר פשוט הוא, ואם תקשי מדקתני במתני' שניה ויורשיה קודמין וכו' יש לומר כי לשון קודמין דנקט דמשמע הא איכא קדמי לא נקט כי אם משום יורשיה אבל שניה דנקט רוצה לומר שהיא נוטל[ת] כתובתה ובני הראשונה אינן נטולין כתובת אמן כלל כדפרשינן ר"ח, וכן נראה עיקר, וכן פסקו רב האיי ורב שרירא גאון ז"ל וזה לשונם לא שמענו בשתי ישיבות מימי אבותינו ורבותינו הגדולים והקדמונים מי שנתן כתובת בנין דכרין לבני הראשונה ואשת אביהן השניה קיימת עד לאחר מיתת כל הנשים, ואין הבנים יורשין כתובת אמן עד שיהא שטר כתובה יוצא מתחת ידם אבל אם אין שם שטר כתובה אין להם כלום שמא מחלה אמן כתובתה כך פסק רבנו משה ז"ל, ואמר רב יצחק גיאת ז"ל דאית מעוטא מן (רשותא) [רבותא] דסבירא להו דהא תקנתא בטלה לגמרי ואין דנין בה בזמנים האלו ולא היא וליכא למסמך עלה אף לא למשמע מינה (דרשוותא) [דרבוותא] קשישי בתראי כגון רב שרירא גאון ורב האיי אף רב עמרם ורב מתתיה וקמאי אורו בה לכל ישראל והשיבו לה בתשובותיהן כמשפטיה וכהלכותיה הסדורות במשנתנו ובתלמודנו ועליה אנו סומכין.
<h2>דף צא.</h2>
דתנן, אחר משנה ראשונה היא סדורה. ויתומים מבקשים כתובת אמן, שהכתובה האחת מרובה מחברתה ואומרין בניה כתובת בנין דכרין נטול וכן אתם והשאר נחלוק. חולקין בשווה, כשאר כל ירוש[ו]ת לפי חשבון הגלגולת. ואם אמרו היתומים, בני הכתובה הגדולה. הרי אנו מעלין על נכסי אבינו, מעלין דמיהם לקבלם עלינו ביוקר כדי דינר יתר על שווים כדי שיהא שם מותר דינר ויטלו כתובת אמן. היו שם נכסים בראוי, שראויה ליפול להם ירושה מאחי אביהם אחר מות אביהם ולכשתפול יהא שם מותר דינר בשתי הירושות. אינן כבמוחזק, אינן נחשבין עכשיו להיות כאלו מוחזקין בהן כבר ויש כאן מותר דינר. ר' שמעון אומר וכו', פסק ר' יצחק גיאת אפילו נכסים שאין להם אחריות הוי מותר, ובירושלמי ר' יוסי ב"ר בון כל עמא מודו בעיקר שתי כתובות שהן קרקע מה פליגין באותו הדינר ר' שמעון אומר קרקע ורבנן אמרי מטלטלי. כולי עלמא לא פליגי דהוי מותר, הואיל והשטר יוצא על כולם נמצאו כולם פורעין והוא נחלה שלהן שיעשו בה מצות פריעת חוב אביהן.
מרובין, בשעת מיתה ואלו שמאום באותה שעה היו שם מותר דינר. ונתמעטו, שהוזלו קודם ששמאום בית דין. כבר זכו בהן, יורשי הכתובה הגדולה לזכות בכתובת אמן משעת מיתה שהיה שם מותר דינר. כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשין, יורשי הכתובה הקטנה לחלוק הכל בשוה דאין שמין אותן אלא כשעת מיתת אביהן.
<h2>דף צא:</h2>
מסקין ביה, נושים בו. תרי אפדני, שני בתים. שקל, לוקח אלפא זוזי. אי שויא לך, ההוא זוזא לקבלה בחוב שלך ותניח לי את זו. ואסתלק, מתרוייהו. היינו מתני', ממתני' מצינן למגמר בהאי דינא דלא מצי טעין ליה האי לוקח הכי שיהא מעלה על דמיה. אית להו פסידא, לבני הכתובה הקטנה בהעלאתן של אלו והלכתא כרבא.
טירפא בכמה כתבינן, הרי לוקח זה מכרה לנושה באלף זוז לפצותו מחובו וחוזר לבית דין לכתוב שטר טירפא לו על זה שמכרה לו באחריות והרי טרפיה מיניה בדמי אלף זוז שהיה מחוייב בכמה כתבינן ליה טירפא באלפא כשיעור החוב או בחמש מאות שהרי כך קנאה ממנו.
קטינא בארעא, שדה קטנה. מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן. משום כבוד אביהן אלא שאין לבית דין לכופן על כך דלא מצות עשה מפורשת היא כסוכה וכלולב אלא מצוה בעלמא מדרבנן כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. בדין קא טריף, שנכסי הלוה נשתעבדו לו. דלא אמרו ליה, כשפרעו את הראשונים. דמי קטינא, כשאר מכר ולא כפריעת החוב.
דזבנה לכתובתה דאימיה שהיתה נשואה לאחר ומכרה כתובתה בחיי בעלה בטובת הנאה בדבר מועט מפני שהוא ספק שמא תמות ויירשנה בעלה או אפילו ימות בעלה בחייה שמא ימות הבן בחייה ולא תבוא הזכות לידו ואין ללוקח בה כלום דלא היה זה שלוחה. אמר ליה אי אתיא אם וקא מערערא לא מפצינן לך, והמעות לא אחזיר דשלא באחריות אני מוכר לך. אתא איהו וקא מערער, לומר אני תחת אמי עומד ואטלנה ואת המעות לא אחזיר דשלא באחריות סברת וקבילית. אחריות דנפשיה, אם יבוא הוא ויערער שיחזיר לו מעותיו ונהי נמי דחוזר במכירת הקרקע דאין אדם מקנה מה שלא זכה בו כדתניא מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום והא לא דמיא לגוזל שדה ומכרה וחזר ולקחה מבעלים הראשונים דקיימא לן בה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו דהתם לקחה דוקא דטרח אבתרה וזבנה כי היכי דליקו בהימנותיה עם הלוקח אבל נפלה לו בירושה אמרינן התם ירושה ממילא הויא ולא טרח למיקם בהימנותיה וחוזר במכירתו ומחזיר המעות, ל"א דזבנה לכתובתה דאימה בטובת הנאה שדה שייחד אביו לאמו לכתובתה ומת ונפלו נכסים לפני זה וכל זמן שלא עמדה בדין אם מכרה זה המכר קיים ואינו יכול לחזור שהרי יורש הוא וכל הנכסים לפניו אלא שחייב לתת כתובה לאמו כשתתבענו ועל שדה זו שעבודה מוטל והיא יכולה לטרפה מיד הלוקח ומשום דאמר ליה האי אי אתיא אם ומערערא לא מפצינא לך ותפסיד מעותיך לא מכרה אלא בדבר מועט.
<h2>דף צב.</h2>
שלא באחריות, כל מי שיטרפנה ממך אפילו בדין לא אחזיר לך המעות. ומכרה לראובן, בעלים הראשונים. באחריות, שכל מי שיטרפנה בדין יפצינה לו. ואתא בעל חוב דראובן, שהיה שטרו קודם למכירה ראשונה שמכרה ראובן לשמעון ואלו בא ומצאה ביד שמעון הכי נמי הוה טריף ליה. דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי ליה, וכשם שאילו מכרה שמעון זה לאיש אחר באחריותו ובא בעל חוב דראובן זה וטרפה היה שמעון מפצהו ועל ראובן לא יכול לחזור שהרי שלא באחריות לקחה ממנו כן כשמכרה לראובן עצמו יפצה לו. נהי דאחריות דעלמא, כל העוררין עליה שלא מחמת ראובן קביל עילויה שמעון אבל אחריות דנפשיה ערעור הבא מחמת ראובן מי קביל עליה שמעון. כבעל חוב דעלמא דאמי, העורר עליה שלא מחמת ראובן אלא מחמת מי שמכרה לו לראובן תחלה וכשם שאם לקחה ראובן מלוי ומכרה לשמעון שאינו אחיו שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לו לראובן באחריות ובא בעל חוב דלוי הקודם לשטר מכירה ראשונה וטרפה מראובן צריך שמעון לפצותו שהרי באחריות מכרה והוא לקחה שלא באחריות אף כשירשה ראובן מיעקב ומכרה וכו' ובא בעל חוב דיעקב וטורפה יפצנו שמעון ולא אמרינן יורש כרעיה דאבוה הוא והרי זה כבעל חוב דראובן דאחריות דראובן לא קביל עליה שמעון.
[לשון הרי"ף מב"ב מ"ד ע"ב] נמצאת שאינה שלו, שהעידו עדים שגזלה המוכר ומכרה לו ובא בעל השדה ונטלה הימנו חוזר לוקח עליו על המוכר דלא הויא מכירה כלל דבשלמא היכא דטרפה בעל חוב הויא מכירה ועביד איניש דזבין ארעא ליומיה בשביל פירות יום אחד כדאמרינן בבבא מציעא ופירי שאכל שלו הם וכדאמר שמואל בפרק שנים אוחזין בטלית בעל חוב גובה מן השבח שבח אין פירי לא אבל לוקח מגזלן אמרינן התם המוכר שדה לחברו ונמצאת שאינה שלו אמר שמואל מעות יש לו שבח אין לו ללוקח אלא הדרא ארעא והדרי פירי וכל השבח והלכך כיון דלא מרוח מידי לאו מכר הוא כלל.
[לשון הרי"ף מגיטין ע"ג ע"א] קביל עליה, המוכר. כל אונסא דמתיליד ביה, שיפצה אותה המ[ו]כר. אפיקו בה נהרא, צוה המלך שיעבירו את הנהר דרך אותה שדה. שפי ליה, העמידה לפני[ו] בשופי. אונסא דלא שכיח הוא, ולא אסיק אדעתיה. זבון שומשמי, לקחו שומשמין. אגירו מלחי, השכירו להם ספנים להוליכם. קבילו עליהו, המוכרים כל אונסא דמתיליד בדרך. איסתכר נהר מלכא, ולא יכלו ספינות לעבור שעשו בו סכר. אמרו, להם רב הונא ורב פפא למוכרים. אגירו חמרי ואפקינהו נהלן, שיכרו חמורים ויוציאינו מכאן. קאקי חיורי, אווזים לבנים לפי שהיו זקנים. משלחי גלימי דאנשי, הפושטין בגדי אנשים כלומר פוסקין עליהם דין להנאתן.
כל שדותיו, בשטר אחד דאי בשני שטרות אין גובה מלוי אלא אם כן לקח האחרונה דמצי אמר ליה הניח לך שמעון מקום לגבות ממנו כשלקח את זה ואי[ן] זו בשעבודך דאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין. רצה מזה גובה רצה מזה גובה, וכד מסיים ואזיל דזבין לוי משמעון בינונית ששעבוד בעל חוב עליה ולא שבק בינונית משל ראובן אצל שמעון הלכך רצה לגבות משמעון עידית גובה דאמר ליה אתה לקחת כל השדה ונכנסתה תחת ראובן להשתעבד לחובו וכל זמן שאמצא משל ראובן אצלך כלום לא אטריח את לוי שהניח לי מקום לגבות רצה מלוי גובה כגון אם לא (רצה) [מצא] משל ראובן אצל שמעון אלא זיבורית גובה בינונית מלוי דאמר ליה לקחת את שעבודי בינונית שדיני מוטל עליה ואע"ג דאלו לקחה לוי לבינונית מראובן והניח אצלו זיבורית לא היה יכול בעל חוב דראובן לחזור על לוי כדתנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זבור[ית] התם הוא דראובן בעל חובו הוא ואמור רבנן מפני תקון העולם כל זמן שיש אצל בעל חובו כדי חובו לא יטרוף לקוחות אבל כאן שמעון לא בעל חובו הוא ואף עליו מכח טירפא הוא בא.
<h2>דף צב:</h2>
דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה, אם יש לו עליו שום גלגול דברים לחשוב לו חוב כנגד חוב או אשתבע לי דלא פרעתיך. לאו בעל דברים דידי את, אינו טורף ממך כלום. מפקך מיניה עלי הדר, מה שאתה מוציא ממנו יחזור עלי. ואיכא דאמרי אפילו שלא באחריות נמי. מכרה ראובן לשמעון לא מצי אמר ליה בעל חוב דראובן לאו בעל דברים דידי את.
<h2>דף צג.</h2>
עסיקין, עוררין. עד שלא החזיק בה יכול לחזור בה, אם לא נתן מעות, ור"ת מפרש כך עד שלא החזיק בה יכול כלומר מותר אפילו נתן מעות אין שם מי שפרע כמו שמפורש דהיכא שירא להפסיד הכל לא שייך מי שפרע מההוא דבעי למאנסיה דבי פרזק רופילא. ומשהחזיק, אפילו לא נתן מעות אין יכול לחזור בו שהקרקע נקנה בחזקה כי אמר ליה חזק וקני ויש שמחזיקין מיד ונותנין מעות לאחר זמן ומשהחזיק בה נתחייב במעות ואיידי דנקט אינו יכול בסיפא תנא נמי יכול ברישא, ומכי דייש אמצרי בא להשמיענו שאפילו חזקה פחותה כזו הויא חזקה. חיתא, שק קטן. דקטירי, מלא קשרים. סברת וקבילת, כלומר נתרצית לאבד מעותיך מספק. אפילו באחריות נמי, מכרה לו אינו יכול לחזור בו מחמת עסיקין ולא אמרינן סוף סוף עליה הדר ואטרוחי דייני למה לי. דאמר ליה אחוי טרפך, שטר טירפא מבי דינא שכתבו לך שיצתה השדה מידן בדין ותחזור עלי לטרוף ואשלם לך וכל זמן שלא יצתה מידך לא אשלם שהרבה עוררין שאין זוכין בדין.
מתני'. של זו מנה ושל זו מאתים וכו', ושלשתן נחתמו ביום אחד דאי בתלתה יומי הקודמת בשטר קודמת בגיבוי. חולקות בשוה, שהרי כח שלשתן שוה בשעבוד מנה דבכולהו איכא מנה. היו שם מאתים, אין לבעל מנה שעבוד אלא במנה אבל במנה שני אין שעבוד לשטרא של מנה. נוטלת חמשים, בגמ' פריך תלתין ותלתא ותולתא הוא דאית לה ומתרץ לה. שלשה של זהב, שלשה דינרי זהב וכל דינר זהב עשרים וחמשה דינרי כסף כדאמרינן בהזהב ושל מאתים כחה שוה במאתים לבעלת שלש מאות שהרי מאתים משועבדין לשטרא. היו שם שלש מאות, מנה ראשון משועבד לכולן והשני לבעלת מאתים ולבעלת שלש מאות והשלישי לבעלת שלש מאות לבדה. של מנה נוטלת חמשים, בגמ' פריך עלה. ושל מאתים מנה, בגמ' מפרש לה. ששה של זהב, הם מאה וחמשים זוז. שהטילו לכיס, מעות סחורה לשכר כך הם חולקין כל א' וא' נוטל בשכר ובהפסד לפי מעותיו.
גמ'. מקשי בגמ' של מנה נוטלת חמשים תלתין ותלתא ותולתא הוא דאית לה דהיינו שליש המנה שהרי אין לה חלק במנה שני, ומתרץ לה שמואל לכולה מתני', ופליג עליה רב יעקב מנהר פקוד משמיה דרבינא ומתרץ לה למתני' הכי רישא בשתי תפישות וסיפא בשתי תפישות רישא בשתי תפישות דנפלו לה שבעין וחמשה בחד זמנא ומאה ועשרין וחמשא בחד זמנא וסיפא בשתי תפישות דנפלו לה שבעין וחמשא בחד זמנא ומאתן ועשרין וחמשא בחד זמנא זו משנת ר' נתן אמר ר' אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו אלא חולקות בשוה, והכי פירושה רישא בשתי תפישות שתפשו מטלטלין בכתובתן ולא שמצאו להם מאתים בפעם אחת אלא בשתי פעמים דנפלו לה שבעים וחמשה בחד זמנא ובאו לדין עליהן אמרינן להו חולקות בשווה שהרי שעבוד שלשתן על מנה ומאה ועשרין וחמשה בחד זמנא בעלת מנה כבר גבת כ"ה ובאת לריב על ע"ה הלכך ע"ה המשועבדין לכולהו חולקות אותן הרי ביד כל אחת חמשים והמותר אין לבעלת מנה חלק בו היינו דקאמר של מאתים ושל שלש מאות שלשה שלשה של זהב, סיפא בשתי תפישות וכו' ומאתים ועשרים וחמשה בחד זמנא שבעים וחמשה מיניהו יד כולן שוה בו ובעל המאתים שלא גבתה בתפישה ראשונה אלא כ"ה באה לריב בשניה על קע"ה פליגי שבעים וחמשה בין שלשתן ומאה בין בעלת מאתים ובעלת שלש מאות ומנה שלישי כולו לבעלת שלש מאות נמצאת של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה ושל שלש מאות ק"נ שהן ששה של זהב אבל אם נפלו כולם בבת אחת הדין כמו שפירש הרב לפנינו, אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו שאין זה דומה לשלשה שהטילו לכיס דהתם שבח מעות שהשביחו מעותיהם קא שקלי הלכך כל אחד יטול כפי מעותיו אבל הכא טעמא משום שעבודא הוא וכל נכסיו אחראין לכתובתה הלכך שלשת המנים המשועבדים לבעלת המנה כשאר חברותיה עד שתגבה כל כתובתה לפיכך חולקות בשוה. והדין סברא כד מעיינת ביה וכו', והוא סברא דרבנו חננאל ז"ל. דלאו מעיקרא דינא הוא דפליגי לפי מעות, דמעיקר דינא של מנה נוטלת לשלשה ושליש ושל מאתים שלשה ושמונים ושליש ושל שלש מאות מאה ושלשה ושמונים ושליש כדמפרש לקמיה. אלא אתרמויי הוא דאתרמי ליה הכין, כלומר אירע הדבר כך שנפלו המעות בשתי תפישות כדמפרשי' לעיל. והאי דקתני חולקין בשוה לפי מעות הוא, כלומר בעלת המנה נוטלת שתות המנה ובעלת הר' שליש המנה ובעלת השלש מאות חצי המנה. ואף רב האיי ז"ל וכו', אם תרצה לראות דבריו והקושיות שהקשה הרב על פירושו תעיין פי' הרב שפירש בלשון ערבי זאת ההלכה עם הלכות אחרות באר היטב בסוף המסכתא. מחוורתא דשמעתא, בירור השמועה ופירושה.
<h2>דף צג:</h2>
השכר לאמצע, חולקין בשוה. שור לחרישה, שלקחו בהן שור לחרוש וחורשין בו ואין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה כלום הלכך חולקין בשוה. אבל שור לחרישה, ושבח בבשר ושחטוהו. זה נוטל לפי מעותיו וכו', שהרי מתחלק לאבריו והאי דנקט ראשית מקחו לחרישה רבותא אשמועינן דאע"ג דמעיקרא אדעתא דלמפלג בשוה נחות לשותפות השתא דשבח בבשר דשחטנוהו והוא מתחלק לאיבריו יטול איש לפי מעותיו. אפילו שור לחרישה וכו', כיון דמעיקרא אדעתא דלמפלג בשוה נחות אע"ג דשחטוה השתא אזלינן בתר מעיקרא והשכר לאמצע זה פירש הרב רבנו שלמה ז"ל, ורבנו הרב פירש שמכרוהו כשהוא חי וכו' דמשמע הא אם שבחוהו אפילו רב המנונא מודה שזה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו. פחתו פחתו ממש וכו', וקתני כך היו חולקין לפי המעות ותיובתא דשמואל. זוזי חדתי, שהטילו זוזים ישנים ונשאו ונתנו בהן עד שנעשו חדשים ויוציאם בהוצאה הלכך חולקין לפי המעות דכל חד מאי דיהיב שקיל אבל אם הותירו יתר על החשבון השכר לאמצע. אסתירי דציניאתא, שנפסלה המטבע ואין יוצאין בהוצאה ומי שיש לו מנה בפרסות רגליו מתחת קושר מהם שם דמעליא חלודה דידהו וצורתא דידהו כדאמר במסכת שבת יוצאין בסלע שעל הצינית מאי צינית בת ארעא.
מתני'. ארבע נשים, בשתי נשים לא סגי דלא שמעינן שבועה לאחת שבועה למאה והוה סלקא דעתא דאי הוו שלש נשבעת הראשונה לשניה ונשבעת נמי לשלישית, ובשלש נמי לא שמעינן אלא היכא דאין השלישית נשבעת אלא בארבע אשמועינן אפילו היכא שהשלישית נשבעת לא תישבע לה הראשונה. הראשונה נשבעת לשניה, אם שניה טוענת הואיל ואת באה ליטול תחלה השבעי לי שלא גבית משל בעלי כלום דלמא לא משתיירי לי כשעור כתובתי ואף השלישית תאמר כן לשניה ורביעית לשלישית אבל הרביעית נפרעת שלא בשבועה, פי' הרב ר' יעקב בר שמואל דמיירי כגון שפטרה מן השבועה ממנו ומיורשיו וכן אמר ר' יצחק גיאת כגון שפטרה ממנו ומיורשיו או שאין היתומים רוצין להשביעה או שאין שם יורש ומה שפירש רבנו שלמה אינו נראה. אף היא לא תפרע וכו', ובגמ' מפרש פלוגתייהו במאי. היו כולן יוצאות ביום אחד, כלומר יוצאות לפנינו ומלמדות שכולן נכתבו ביום אחד. כל הקודמת לחברתה שעה אחת, בכתובה זכתה אם השעות מפורשות בתוכן כגון באחת כתוב ביום פלוני בשעת שלישית ובשניה בשעה רביעית וכן בכולן.
<h2>דף צד.</h2>
גמ'. כגון שנמצאת, אחת מן השלש שדות שגבו שלש נשים ראשונות. שדה שאינה שלו, שנודע שגזלה וסוף שיבואו בעלים ויטלוה ממנו וכשבאה רביעית לגבות כתובתה שדה רביעית באה זו ועוררת לומר למחר יבוא הנגזל ויטול שדהו מידי ונמצאתי קרחת רצוני שתשבעי לי. ובבעל חוב מאוחר שקדם וגבה קא מיפלגי תנא קמא סבר מה שגבה לא גבה, הלכך למה תשבע אם יבוא הנגזל ויטרוף מזו תחזור היא על הרביעית ותטול ממנה מה שגבת דהויא לה רביעית בעל חוב מאוחר. ובן ננס סבר מה שגבה גבה, ואין השלישית חוזרת עליה לפיכך יכולה להשביעה. בחיישינן שמא תכסיף קא מפלגי, דתנא קמא סבר חיישינן שאם נשבעה עכשיו ואחר מוציאין מידה הרי נשבעה להפקר ואין שבועתה מהנתה כלום ומשום הכי קא אתיא ליה לידי כסופא שנשבעה שלא לשום תועלת ובן ננס לא חייש לכסופא כך פירש רבנו יצחק גיאת, ור' שלמה מפרש כך שבועה דבן ננס טעמא מאי דקסבר חיישינן שמא תכסיף הרביעית הזאת את השדה שהיא גובה דכי חזיא דלא משבעינן לה ידעא דהדרא שלישית עילוה כשיטלו מה שבידה ולא חיישא הך רביעית לאשבוחה לארעא אלא שמטא ואכלא ותנא קמא לא חייש לשמא תכסיף.
והא דגרסינן בערכין וכו', כך היא ההלכה לשם אמר רב אדא בר אהבה בידו חמש סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ד' לשניה ואחת לראשונה יצא ידי שתיהן מאי טעמא בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה בעידנא דיהב ארבעה לשניה הך חדא משעבדא לראשונה בעידנא דיהב חדא לראשונה תו לא אית ליה שכבר נתון לשניה פי' ונתן ארבעה לשניה על פי כהן יצא ידי שתיהן ואפילו לרבנן דאמרי אם היה בידו חמשה סלעים נותן את כולם הואיל ויהב לשניה ברישא מה שגבה גבה והלכך כי יהיב לראשונה כל מה דאית ליה יהב ליה ולשניה ליכא למימר אמאי לא יהיב כולהו חמש משום דבעידנא דיהיב לשניה משועבד לראשונה וכל מה דאית ליה יהיב לה דהא אפילו מאי דיהיב לאו דידיה הוא.
תרי אחי ותרי שותפי, או תרי שותפי. ואזיל חד מיניהו בהדיה לדינא, בדבר השותפות ויצא השותף חייב. לא מצי, שותף חבריה למימר לבעל דין אנת לאו בעל דברים דידי את בדין זה שנתחייב חברי אני אדין עמך בחלקי.
ואילו ראשונה לשלישית לא קתני, דמשתבע לפי שנשבעה. ולא אמרן, שיחזור וידון. אלא דלא הוה האי שותף במתא כשבא חברו לדון.
שודא דדייני, הטלת הדיינין לפי מה שיראו הדיינין שהיה דרכו של מת לקרב את זה או מי משניהם טוב ונוהג בדרך ישרה שיש לומר בו נתכוון המת לזכות. שודא כמו שדי בימא ירה בים הטיל בים, ורבנו תם פירש כדאמרינן בירושלמי כל מקום שירצו בית דין להחליט מחליטין ושודא כמו שוחדא דומה כמי שנתן לה שוחד שנותנין בלא טעם לרצונם וכן פירש בערוך.
<h2>דף צד:</h2>
אימיה דרמי בר חמא וכו', ולא נודע למי מסרה תחלה שטר מתנה. אטו (בירושלמי) [בירושלים] יתבינן וכו', וכיון דלא הקפידו בני המקום לכתוב שעות גילו מנהגם שאין הולכין אחר הקודם לבו ביום ושניהם שווין. אלא מר מאי טעמא עבד הכי, רב ששת קאמר ליה לרב נחמן הואיל ושניהם שווין מאי טעמא עבד מר הכי ולא אמר יחלוקו. שודא דדייני, כר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי ולי נראה שזה היה חביב לה יותר וקדמה ומסרה לו תחלה. אמר ליה אנא נמי, תהוי דידי שודא דדייני וכיון שפסקתי אני את הדין שוב אין לך כח להוציא מידו שהרי יצא מבית דין זכאי בשודא דדייני. דאנא דיינא, על פי ראש גלות והישיבה. לא בתורת הכי אתית לה, אלא אמרת טעם שלך משום שודא דדייני אלא משום דקדים בחתימה כר' מאיר ובזו טעיתה דהא לאו (בירושלמי) [בירושלים] יתבינן. כתב רבנו חננאל ז"ל קבלה בידנו דאין יכול לעשות שודא אלא דיין מומחה לרבים בדורו דהא רב ששת גברא רבה הוה ואמר ליה רב נחמן שלא היה ראוי לעשות שודא וקבלה בידנו דאין דנין שודא אלא במקרקעי אבל במטלטלי אמרינן ממון המוטל בספק חולקין מיהו מצינו שודא במטלטלין הילך מנה לפלוני בפרק קמא דגיטין.
הנהו תרי שטרי, של מכר שיצאו על שדה אחת. טירפא, לטרוף לקוחות מראש חדש אייר שהרי מכר לו באחריות. יכלי למימר, לקוחות. את בר חד בניסן את, ושטרך קודם ושלא כדין נטלה ממך. מאי תקנתיה דהאי נכתבו הרשאה זה לזה, יבקש מאת חברו בר חמשה בניסן וימסור לו שטרו ויכתוב לו הרשאה עליו וילך זה לטרוף לקוחות ואם יאמרו לו בר חד בניסן את אומר להם אני בא לטרוף בשביל מעות של חמשה בניסן שהרי לשנינו מכרה באחריות ואני בא בהרשאה עליכם מכחו ואם יאמרו לו הוא קודם ואת בר כ"ט בניסן היית אומר להם אני בא מחמת עצמי.
<h2>דף צה.</h2>
מתני'. ומכר את שדהו, המשועבד לכתוב(ו)ת הראשונה שנשא תחלה. השניה מוציאה, כשימות הבעל. וכן בעל חוב וכן אשה בעלת חוב, מפרש בגמ'.
גמ'. האומר לחברו וכו', פירשתיה בתחלת הכותב. בשקנו מידה, ואמרינן בהכותב לאשתו דהיכא דקנו מידו מגופה של קרקע קנו מידו. מקחו בטל, משמע בטל לגמרי ואפילו בחיי הבעל ובבבא בתרא מוקמינן לה באחת מאותן שלש שדות או ייחד לה בכתובתה או כתבה לה בתוך הכתובה או שהכניסה לו שום משלה.
כתב לראשון, שטר מכר על שדה אחת. ולא חתמה לו, לא הודת באותו מכר וכתב שטר אחר ללוקח שני על שדה אחרת וחתמה לו. איבדה כתובתה, אם אין שם בני חורין שהרי הראשון אומר לה הנחתי לך מקום לגבות ממנו. ומתני' דקתני לקח וכו', במסכת גיטין.
<h2>דף צה:</h2>
וכן בעל חוב ושני לקוחות, ראובן נושה בשמעון מנה ולו שתי שדות ומכרן לשנים זו בחמשים וזו בחמשים וכתב בעל חוב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך בעל חוב מוציא מיד הראשון וכאן אין לומר הנחתי לך מקום שתגבה ממנו שהרי חובו כנגד שתיהם ולוקח ראשון מוציא מיד השני ובעל חוב חוזר ומוציא אף זו מן הראשון ולוקח שני מבעל חוב וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה. וכן אשה בעלת חוב, שהיה לה חוב כתובתה על בעלה ומכר שני שדותיו לשנים ואין בשניהם אלא כדי כתובתה וכתבה לשני דין ודברים אין לי עמך האשה מוציאה מיד לוקח ראשון והוא מן השני והאשה מן הראשון והשני מן האשה ולוקח ראשון מיד השני וחוזרין חלילה.
אלמנה נזונת מנכסי יתומים וכו' ואין חייבין בקבורתה, אם מתה שהרי יורשיה גובין כתובתה מיורשי הבעל ועליהם לקברה שהרי בעלה תחת כתובתה חייב בקבורתה עכשיו שאינו יורשה היא תקבור עצמה. יורשיה יורשי כתובתה גרסינן ולא גרסינן ויורשי.
<h2>דף צו.</h2>
גמ'. תהוי להו איבה, ועל כרחן זנין אותה אבל מעשה ידיה שתקנו לבעלה תחת מזונות הוי ליורשים.
כל מלאכות, השנויות בפרק אעפ"י טוחנת ואופה וכו'. חוץ ממזיגת הכוס וכו', שהן מלאכות המקרבות חיבה והרגל דבר כדאמרן נמי בהא מסכתא שאין נדה עושה אותן לבעלה.
מה שתפשה תפשה, ולא מפקינן מינה ואע"ג דפסקנא הלכתא בפרק האשה ממקרקעי ולא ממטלטלי הואיל ותפס תפס. דוסקיא, שק של עור. [לשון הרי"ף משבועות ל"ב ע"א] שמע מינה וכו', התם אמר רב פפא הכל מודים בעדי מיתה שהוא חייב דלא אמר לא לדידה ולא לבית דין שמע מינה משביע עדי קרקע חייב דילמא דתפישה מטלטלי, פי' עד היודע באשה שמת בעלה והשביעתו שיעידנה כדי שתטול כתובתה מן היורשין וכיון שאינו מעיד לה מפסידה ממון בכפירתו ואלו אמר לה חוץ לבית דין מת בעליך ולא אמר עדות בבית דין היתה יכולה לילך לבית דין ולומר מת בעלי ולא תהא צריכה לשום עד דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא וכו' דהיא עצמה נאמנת שמע מינה משביע עדי קרקע חייב לשון שאלה הוא נשמע מהכא דסבירא ליה לרב פפא שהמשביע עדים של עדות קרקע וכפרו שחייבין ופלוגתא היא ועד מיתה עדות קרקע שהכתובה אינה נגבית אלא מן הקרקע ומשני דילמא כדרב פפא הוה תפשא מטלטלי דבעל מחיים ואם העיד זה עדותו היתה תופשתן בכתובתה.
עשירה, היכולת בידה להמתין הלכך אי נמי לא תבעה לאו מחילה הוא עד שלש שנים אבל עניה מדלא תבעתן מחלתן. צנועה, בושה לבוא לבית דין הלכך בשתי שנים לאו מחילה היא. אלא למפרע, אותן שתי שנים שעברו איבדה.
נתננו, בתוך שתים ושלש שנים מזונות וכן פירש רבנו תם וכן נראה אחרי כן כשמביא ראיה מעד שלא נישאת דמשמע דמיירי דומיא דמשנשאת דלא מצי מיירי ממזונות הבאות. נכסי, הבעל בחזקת יתמי והיא המוציאה מהם ועליה להביא עדים שהודו יתומים בפניהם שלא קיבלה וכל זמן שלא תביא עדים תגבה. בחזקת אלמנה קיימי, שהרי נשתעבדו בתנאי בית דין. נישאת, והיא באה לתבוע של שנים שעברו. עליה להביא ראיה, דמשנשאת אין הנכסים ברשותה.
<h2>דף צז.</h2>
מוכרת לשנים עשר חדש, כדי מזונות של שנה תמכור יחד והלוקח לא ימסור לה המעות אלא דמי מזונות של חדש בחדש שאם תנשא יחזור מה שבידו ליורשים.
מה שתחזור ותטרוף, אותן הקרקעות עצמן. ארמלתא דזבין, שדה יתומים למזונות או לכתובה וקיבלה עליה אחריות. אחריותא איתמי, אחריות הלקוחות חוזר על היתומים שהרי עליהן היה החוב. טרפא, והם יחזרו על היתומים. מוכרת והולכת, למזונות עד שלא יותר לקרקע ליורשים אלא שיעור כתובתה. וסמך לה, ואותו השאר יהא סומך לה לגבות משום כתובתה. לא שייר[ה] לא, פי' לא תוכל להוציא מן הלקוחות אלמא מצי אמר נהי דאחריות דעלמא וכו'.
זבין ולא אצטריכו ליה זוזי, כגון שגילה בדעתו שהיה חפץ לקנות שדה פלונית או פרקמטיא פלונית באותן מעות ולא איצטריכו ליה זוזי שחזרו בהם המוכרים. ודברים שבלב אינן דברים, מיהו יש דברים דאזלינן בתר אומדנא דהוי כמו דאנן סהדי אפילו בלא גילוי דעת כמו מתנת שכיב מרע בכולה ושטר מברחת בכולה וכיוצא בהן.
[לשון הרי"ף מקדושין מ"ט ע"ב] אדעתא למיסק ובעידנא דזבין לא אמר, אדעתא למיסק קא מזביננא. דזבין לנכסיה אדעתא למיסק, ופריש ליה דאדעתא דהכי עביד. ולא איתדר ליה, לא היה יכול לדור או מחמת חוסר מזונות או לא מצא דירה. והא לא איתדר ליה, והוה ליה כמאן דלא מצי למיסק והדרי זביני. אי בעי סליק, ובדידיה תליא מילתא ולא בטלי זביני. אי בעי לא סליק, בתמה מי אנסו. דאתיליד אונסא באורחא, שמע שהיו לסטים בדרך ללישנא קמא לא הדרי זביני דהכי קאמר אי בעי מטרח ולאהדורי בתר שיירתא הוה סליק ללישנא בתרא אתמוהי קא מתמה ומשמע שלא היה שום עיכוב אבל היה לו צד עיכוב הדרי זביני.
מתני'. בין מן האירוסין, שאין לה מזונות ומוכרת לכתובה. בין מן הנישואין שהיא מוכרת למזונות מוכרת שלא בבית דין. ר' שמעון אומר מן הנשואין, שהיא מוכרת למזונות מוכרת שלא בבית דין שאי אפשר לה להיות יושבת ומתענה עד שיזדקקו לה בית דין אבל מן האירוסין שאין מכירתה אלא לכתובה לא תמכור אלא בבית דין.
גמ'. אבל צריכה בית דין הדיוטות וכו', רבנו חננאל ואי מכרה שלא בבית דין אפילו הדיוטות מכרה בטל בין למזונות בין לכתובה.
<h2>דף צז:</h2>
אלא מן האירוסין מאי טעמא, לא אטרחוה רבנן לבי דינא ככל שאר מוציאי שטר חוב. משום חינה, שיהו בעליהן לחן בעיניהם ולא ימנעו הנשים מלינשא לאנשים. גרושה, למאן דאמר משום חינה גרושה נמי בעיא הא תקנתא דמשום חינה שהרי תקנת חכמים היא ולא מאהבת האיש הלכך מה לי אהובה מה לי שנואה ולמאן דאמר משום בזוי אשתו הא לאו אשתו היא ולא תמכור אלא בבית דין. פי' אחר בשלמא מן הנשואין משום מזוני פי' דין הוא שתמכור שלא בבית דין מפני ריוח היתומים שמפסדת מזונות בכך והוי הפירוש אף לכתובת אשה משום מזוני כשום היתומים שמוכרין שלא בהכרזה לכתובה משום ריוח מזוני אלא אלמנה מן האירוסין מפני מה תמכור שלא בבית דין, ורבנו שלמה לא פי' כך.
מגורשת ואינה מגורשת, כגון זרק לה גיטא ספק קרוב לה ספק קרוב לו ברשות הרבים. והני מילי בחיי בעלה, משום דמעוכבת היא בשבילו מלינשא. אבל לאחר מיתת בעלה לא, דלמא גירושין הוו ואין לה מזונות דמספיקא לא מפקינן ממונא.
מתני'. לא תמכור את השאר אלא בבית דין, ר' שמעון קאמר לה דאמר אין מוכרין שלא בבית דין אלא למזונות וזו מכיון שגבת מקצתה אין לה מזונות והכי מוקי לה בגמ' כר' שמעון. וחכמים אומרים מוכרת היא, לכתובתה אפילו לפרקים ואעפ"כ מוכרת בנתים למזונות שלא בבית דין. וכותבת, בשטר המכירה למזונות מכרתי משום עצה טובה כדאמרינן לעיל בגמ' דלא ליקרו לה רעבתנותא, הרואה אותה שמוכרת כל קרקעות שלה וסבור שמוכרת למזונות איכא עליה שם רעבתנות ושוב אין אדם נושאה. וגרושה לא תמכור, לכתובתה אלא בבית דין למאן דאמר טעמא משום דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין הא לא איכפת ליה ודברי הכל היא ולמאן דמוקי טעמא משום חינא הא ר' שמעון היא.
גמ'. מתני' מני, תנא קמא דמתני' מכרה כתובתה כו', אין לה מזונות דברי ר' מאיר, אבל מכרה מקצתה יש לה מזונות. לא תמכור את השאר אלא בבית דין, לפי שאין לה מזונות. לא אמרינן מקצת כסף, מוהר הבתולות שיש לה עדיין עליהן הרי הוא ככולו ויהיו לה מזונות.
<h2>דף צח.</h2>
דתפסה כסא דכספא, ולא היה בו שיעור כתובתה. לדר' שמעון, מילתיה דר' שמעון לקמן. לא אמרינן מקצת כסף, מוהר הבתולות שיש לה עדיין עליהם הרי הוא ככולו ויהיו לה מזונות אלא אינו ככולו ואין לה מזונות ור' מאיר פליג עליה וסבר אמרינן מקצת כסף שיש לה עדיין עליהם הרי הוא ככולו ויש לה מזונות ועד כאן לא פליגי אלא למזונות אבל מאי דתפשה לכתובה לכולי עלמא לא מפקינן מינה.
צריכה שבועה, פירש הרב ר' יעקב בן שמואל ורבנו תם שבועה שלא זלזלה בנכסים ולהכי בעי. תבעי לך הכרזה, דשבועה זו דמיא להכרזה. הכרזה לא מבעיא לי, דודאי לא צריכה. ששמה לעצמה, לקחה שדה היתומים לעצמה בשומת כתובתה. לא עשתה ולא כלום, ואם רצו היתומים להגבותם מעות לאחר זמן חוזרין ונוטלין אותה. מאן שם ליך, ממי קבלת מכירה זו לא מבית דין ולא מיתומים לפיכך לא יצא הקרקע מרשות היתומים אבל היכא דשמת לאחרים נפק מרשות היורשים שהרי נתנו לה חכמים רשות למכור. כיסתא, מספוא לישנא אחרינא כיסתא עצי אלמוגים.
מתני'. שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה, דאמרינן לה את אפסדת. מכרה בטל, שאותו דינר אין לה רשות למכור נמצא כל המכר טעות שהרי בב(י)ת אחת היה. לעולם מכרה קיים, והיא תחזיר את הדינר ליורשים דמה הפסידתן אלא אם יש בשדה האונאה בית זריעת ט' קבין ובגינה בית חצי קב שזהו שיעור גינה וכדברי ר' עקיבא בית רובע שכך שמענו ממנו במקום אחר שזהו שיעור גינה.
<h2>דף צח:</h2>
גמ'. כאן שנה ר', במשנתנו לימדנו ר'. הכל לבעל המעות, השולח שלוחו לשוק לסחורה ולקח בזול הכל לבעל המעות ולא מצי למימר אנא ארווחי. דתניא, דאיכא פלוגתא דתנאי בהא מילתא ופסקינן ומסקינן שמעינן דבדבר שאין לו קצבה אית ליה לר' יוסי הכל לבעל המעות וסתם לן ר' במתני' דהכא כר' יוסי דמתניתין נמי דבר שאין לו קצבה הוא דכל קרקע נמכר באומד זה בפחות וזה ביותר. הוסיפו לו אחת יתירה, בתוספתא דמסכת דמאי. בדבר שיש לו קצבה, כגון קטנית הנמכר בחנות במידה מלא כלי בפרוטה אם הוסיפו אחת יתירה חולקין דמתנה הואי יש לומר לשליח ניתנה ויש לומר לבעל מעות ניתנה. דבר שאין לו קצבה, כגון חלוק וטלית וירק הנמכרים באומד פעמים מוותרין למכור בזול פעמים בצמצום. הכל לבעל המעות, שאין כאן מתנה אלא מכר. אמר רב פפא הלכך וכו', בגמ' פריך מאי קמ"ל ומתרץ שינויא דשניין שינויא הוא.
אמר ליה זיל זבין לי ליתכא, אמר לו לשלוחו מכור לי משדותי בית חצי כור. וליתכא מיהא קני, לוקח ואם בא בעל הבית לחזור אינו חוזר דודאי מוסיף על דבריו הוי וליתכא מיהא קני.
<h2>דף צט:</h2>
פשיטא אמר לחד קפידא ואם מכר לשנים מכירתו בטלה אמר סתמא מכור לי מאי וכו', זה פירש רבנו חננאל והוא לשון הרב אלפסי ז"ל, ורבנו שלמה היה גורס כך פשיטא אמר לחד ולא שנים קפידא אמר סתמא מאי וכו' וכך הפי' פשיטא אמר לשלוחו מכור לי בית כור משדותי לאחד ולא לשנים הא קאמר ליה ולא לשנים ואפילו אם תמצא לומר זבין לי כורא וזבין לי לתכא מכרו קיים הכא בטיל דגלי דעתיה דקפיד באפושי שטרי אמר לאחד סתמא ולא פירש ולא לשנים מי הוי גלויי דעתא או לא. לאחד ואפילו לשנים, דלאו אורחייהו דאינשי דקפדי והאי נמי לא קפיד אלא אורחא לאשתעויי הכי ואי הוה קפיד הוה מפרש ליה ולא לשנים. ואע"ג דטעה שליח ומכר בזול נימא נמי דמקחו קיים. והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות, [ממתניתין] לא מצי פריך דהוה מוקמינן לה בבעל הבית אבל בשליח מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולהכי פריך מרב נחמן גופיה דאמר הכי בהמקבל גבי דינא דבר מצרא דדמי לשליח ומשני שגם לשם חשיב בעל הבית כיון דלנפשיה קא זבין לה, ור' יוסי בן יהבוי פי' וטעמא דלא אקשינן עליה ממתני' דתנן ואלו דברים שאין להם אונאה וכו' דמתני' יש לומר כדאמר ר' יוחנן אונאה אין להם בטול מקח יש להם ומדברי רב נחמן נשמע שאפילו בטול מקח אין להם.
מתני'. איגרת בקורת, הכרזה ולשון בקורת שמבקרין אותה בני אדם על ידי נינהו.
<h2>דף ק.</h2>
גמ'. שליח כמאן, שליח שטעה כמאן דינינן ליה כאלמנה דינינן ליה ובטעות כל דהוא בטל כדתנן שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל או כדיינים הוא ועד דטעי בשתות. שליח כדיינים, טעמא מפרש בגמ' מה דיינין לאו לדידהו אף שליח נמי לאו לדידיה לאפוקי אלמנה דלדידה פי' לאו לדידהו לא לצורך עצמן מכרו. שליח כאלמנה, מפרש טעמא בגמ' מה אלמנה יחידה אף ששליח יחיד לאפוקי בית דין דרבים נינהו.
ובוררין להם, כל אפטרופוס לתינוק שלו. אי לא טעו מאי יכולין למחות, למה ימחו. ברוחות, טוב לי ליטול חלקי במזרח שיש לי אצלה שדה שנפלה לי מבית אבי אמי.
אחריותא איתמי, אם נמצאת השדה גזולה או משועבדת לאחר וטרפה מן הלוקח בחובו חוזר הלוקח על היתומים שהאלמנה שליח של יתומים הות, וכן בי דינא דזבין שדה יתומים למזון האשה והבנות אחריותא איתמי בגמ' פריך פשיטא ומתרץ אלמנה לא אצטריכא ליה כי אצטריכא ליה בית דין מהו דתימא כל דזבין מבי דינא אדעתא למיפק ליה קלא הוא קא משמע לן פי' לפי שהן מוכרין בהכרזה ובטוח הלוקח שאילו היו עליה עסיקין היו יוצאין ומערערין הלכך שלא באחריות הוא לוקח קמ"ל.
<h2>דף ק:</h2>
נעשו, בתמיה הא ודאי טעו בדבר השנוי במשנה. שום ההקדש, גזבר המוכר קרקע של הקדש. ששים יום, מושכין ימי הכרזה. איגרת בקורת, שטר ההכרזה שכתוב בו אנו בית דין הכרזנו על שדה פלונית וכך וכך דמים הביאה. בדברים שאין מכריזין עליהם, לקמן מפרש להו. בשעה שאין מכריזין עליהן, כדמפרש שיש שעה שאין פנאי להמתין מנין ימי ההכרזה. שמא יגנבו, כשנאספים לראותם ללקחם. לכרגא, לפרוע למלך כסף גולגולת היתומים. משום דקרו להו וכו', גנאי וחרפה היא להם כשקונין נכסים שבית דין מוכרים לפי שמחמת דוחק שהנושה לוחץ את היתומים או הלוה לוקחין הלקוחות בזול ומבזין אותן וקורין להן אוכלי שדות ההכרזה, פ"א יאמרו לבני המכריזין אבותיכם אוכלין שכר הכרזה.
לאלתר, סמוך למיתת אביהם כדי שלא ירקבו. דמקרב שוקא, יומא דשוקא. איצצא, טעם הקרוב להחמיץ. זוזי חריפי, ממהר לבוא לפי שהכל צריכין לכך ומביאין מעות ואין מקיפין להן באשראי. לסיכרא, מקום. מהו לאמטויי, שיש לחוש שלא תטבע הספינה.
[לשון הרי"ף מערכין כ"א ע"ב] שום היתומים, בית דין היורדין לנכסי יתומים למכרן ולהגבות לבעל חוב שמין את הקרקע ומכריזין ל' יום כל הרוצה ליקח יבוא ויקח. ושום ההקדש, גזבר המוכר קרקע הקדש כגון המקדיש שדה מקנה שנפדה בשויו. ידירנה הנאה, ידור ממנה הנאה שלא יחזירנה לעולם שמא משום ערמה מגרש שתגבה כתובתה מן ההקדש ויחזירנה. קינוניא, ערמה. סיירו לה נהלי, ראו (אסיפא) [אם יפה] היא. דנידכר, בעל הבית באורתא מאי דאמרי להו בצפרא. ונישיילינהו, אם יפה היא. כך היא יפה, כך וכך עושה תבואה. ובכך היא שומא, כך וכך שמאוה בית דין. על מנת ליתן לאשה וכו', ובגמ' בעי למה לי לאכרוזי על מנת ליתן וכו', ומהדר דאיכא דניחא ליה וכו' על יד על יד פורתא פורתא ואיכא לוקח דניחא ליה לפרוע חוב דמיקל בזוזי שנוטל זוזים חסרים ושבורים שאין דרך סוחרים מקפידים. בא להכריז רצופין ל' יום, בין יתומים בין הקדש, ואם בא להכריז שני וחמישי שהן ימי הדין הוי שום ששים יום וימי הכרזה י"ח צא וחשוב משני בשבת ח' שבועות הרי נ"ו ויהיו בהן (י"ז) [ט"ז] שני וחמישי הוסיף עליהן עוד ארבעה ימים שני שלישי רביעי חמישי בשבת הרי ששים יום משהתחיל הכרוז ויש בהן י"ח ימי הכרזה, מכאן אמר רב האיי גאון שאסור בשבת אפילו על נכסי יתומים ועל נכסי הקדש משום ממצוא חפצך ודבר דבר מדלא הוי יומי הכרזה דששים יום אלא י"ח דטעמא דשני וחמישי משום דהוו יומי כניסה והעם מתקבצים בבית הכנסת לספר תורה ואם איתא דבשבת שרי הכרזה משכחת להו טפי שהרי בשבת העם מתקבצים יותר. אין נזקקים לנכסי יתומים, למכרן. רבית אוכלת בהן, שהיו מחוייבין לגוי מעות לרבית. משום מזוני, דכל זמן שאינה גובה כתובתה ניזונת משלהן והוי פסידא דידהו (דהכי) [דתנאי] בית דין שכותב לה הבעל את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסאי כל יומי מיגר (יש גורסין ברי"ש ומפרשים מן גור בס' הזהר) ארמלותיך. ורב אסי אמר לך, אהכי אין נזקקין ליתומים משום כתובת אשה דמשום מזוני לית להו פסידא דהא תקינו להו רבנן מעשה ידיה תחת מזונותיה ור' יוחנן אמר נזקקין דאכתי אית להו פסידא דזמנין דלא ספיקא מזונותיה במעשה ידיה. מי צאיית, אילימא בבעל חוב גוי דשקיל רבית ולהכי נזקקין להמתין ימי הכרזותינו. דודאי קא מפסדא, ואוכלת בנכסי יתומים. ונקיטינן הכרזה, כלומר ואנו מאחזין הכרזה. ולא ידעינן, אי מרוחי יתומים בהכרזה על שומת בית דין או לא. בתובעת כתובתה בבית דין, דכיון דשוב אין לה מזונות לא מפסדי יתומי מידי בהכרזה ובהמתנה. לא ניזדקיק לה, לפרוע כתובתה הואיל ומעכשיו אין מזונותיה על היתומים. כיון דאיזדקקינן לה מעיקרא, בתחילת תביעתה להפסידה מזונותיה. מזדקקינן השתא, להגבותה כתובתה. לעולם בבעל חוב גוי, דשקיל רבית ודקא קשיא לך גוי מי ממתין להכרזה שקיבל עליו לזו להמתין להכרזה אבל נוטל הוא רבית. ההיא דר' יוחנן, דאמר או לכתובת אשה מגבינן מיתמי. משום חינה מתנינן לה, כדי שימצאו הנשים חן בעיני האנשים וינשאו להם הלכך אפילו גרושה נמי. בתר שיבקייהו, ימותו אחרי אביהן שהניח להן ממון זה. לאו בני מעבד מצוה נינהו, דקטנים הם אלא ימתין עד שיגדלו. צררי אתפסיה, אביהן נתן לבעל חובו מעות או כסף וזהב במשכון בשעת מיתה ולא הספיק ליטול את השטר מידו. שחייב מודה, שהודה אבי היתומים בשעת מיתתו שעדיין חייב לו מאן דאמר משום מצוה לא פרעינן דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ומאן דאמר משום צררי כיון דמודה ליכא למימר צררי אתפסיה. דשמתוה, בית דין לאביהם על שאינו פורע לזה חובו. ומית בשמתיה, דהשתא ליכא למיחש לצררי דלא היה פורעו אלא בבית דין כדי שיתירו לו נידויו. שלחו מיתם דשמתוה ומית בשמתיה מתוקמי כל הנך מתניאתא דלעיל דאמר נזקקין. והלכתא כרב הונא, דהיכא דלא שמתוה חיישינן לצררי. רבא אמר, האי דאין נזקקין לנכסי יתומים משום שובר דשמא היה שובר לאביהן על השטר שפרעו היתומים ואין יודעין היכן הוא. הנפרעת שלא בפניו, כגון ששלח לה בעלה גט ממדינת הים. לא שנו, דבית דין יורדין לנכסי אדם שלא בפניו אלא כתובת אשה משום חינה אבל בעל חוב ימתין עד שיחזור. ואם אמר, אביהם תנו נזקקין. שדה זו ומנה זו נזקקין, אם אמר תנו שדה זו לפלונית בחובו או מנה זו נזקקים ליתן לו ואין צריך להעמיד אפטרופוס ליתומים על כך. שדה סתם ומנה סתם נזקקין ומעמידין אפטרופוס, לבור להם חלק יפה ולהגבות את זה מן הזיבורית. אבל נמצאת, ביד היתומים שדה אחת שלא היתה של אביהם אלא גזולה נזקקין להוציא גזלה מידם ואין צריך אפטרופוס. בכולהו נזקקין ומעמידין אפטרופין, אפילו באומר שדה זו ומנה זו. לבד מנמצאת שדה שאינה שלו, דאין צריך אפטרופוס אלא מיד מוציאין אותה מידיהם. דאחזוקי סהדי, המעידין על הגזילה בשקרי לא מחזקינן.
מתני'. הממאנת, יתומה קטנה שהשיאתה אמה או אחיה ומיאנה. השניה, שניות לעריות שהן מדברי סופרים המפורשות ביבמות בפרק שני. אין להן כתובה, ממאנת משום דמעצמה יוצאה, שניה קנסא דרבנן הוא כדאמרינן ביבמות בפרק יש מותרות מפני שהיא מרגילתו לנשאה שאינה מפסדת כלום בנישואיו שאינה נפסלת בהן וולדה כשר, אילונית משום דמקח טעות היא. ולא פירות, שאינה יכולה להוציא ממנו פירות שאכל כדמפרש בגמ', אי נמי דין פירות והוא פירקונה שתיקנו חכמים תחת פירות נכסי מלוג שהוא אוכל אין לה ואם נשבית אינו חייב לפדותה דתנאי כתובה ככתובה וכיון דאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה וכן מזונות נמי תנאי כתובה נינהו ולקמן בפרק בתרא אמרינן כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות וכו' בגמ', ולא בלאות, מפרש בגמ'. אלמנה לכהן גדול, יש לה כתובה מפני שהיא פסולה וולדה פסול על ידי נישואין אלו לפיכך אינה מרגילתו אלא הוא מרגילה ומשדלה לינשא לו לפיכך קנסו אותו ליתן לה כתובה.
רב תאני קטנה היוצאת בגט אין לה כתובה, קסבר אין נישואי קטנה אלא כמפתה בעלמא. וכל שכן ממאנת, שיוצאה מעצמה. לא פסל מן האחים, שמותרת לקרוביו כאנוסה וכמפותה דתנן נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו וכו'. ולא פסלה מן הכהונה, משום שאין אלו גרושין אלא עקירת נשואין הראשונים דאמרה אי אפשי בקדושי אמי. ממאנת אינה צריכה להמתין ג' חדשים, לאחר מאונה דעקרתינהו לנשואין ואינה בכלל שאר התקנה דתקנו חכמים לכל הנשואות שצריכות להמתין אחר צאתן מבעליהן שלשה חדשים. יוצאה בגט צריכה להמתין, ואע"ג דליכא לספוקי קטנה במעוברת לא חילקו חכמים בתקנתן בנשואות.
<h2>דף קא.</h2>
נכסי מלוג, שהכניסה לו ולא שמאום בכתובה והקרן לאשה ופירות לבעל. נכסי צאן ברזל, הנשומים בכתובה ודא נדוניא דהנעלת ליה והוא מקבל אחריות עליו להחזירן לה כשתצא ממנו. צאן ברזל, צאן שהוא קשה ומתקיים לה כברזל לפי שקיבל עליו אחריותו. וקנסו רבנן וכו', כלומר מדינא איפכא מיבעי ליה אלא חכמים היפכו את הדבר לעקור מהן תורת נישואין קנסו אותו במה שהיה ראוי לו משלה בלאות נכסי צאן ברזל שהוציא ברשות. ולדידה בדידהו, וקנסו אותה במה שהיתה ראויה לגבות משלו ומאי נינהו מנה מאתים ומזונות ובלאות דנכסי מלוג שהוציאה שלא ברשות.
אידי ואידי שקלא להו, שאין לנו לקנסה. ואי דליתנה[ו], קיימין בין דנכסי מלוג בין דצאן ברזל. לית לה, שיכול לומר שלי הוצאתיו שהרי ברשות בית דין נשאתיה וכשאוציאנה אחזיר מה שקיבלתי עלי בכתובתה ובנכסי מלוג נמי אעפ"י שלא ברשות הוציאם מיהו יכול לומר אין לי להחזירם עד שאגרשנה שמא תמות בחיי ואירשנה. אידי ואידי שקלא, שהרי הוא מוציאה מדעת. דברשותה קיימי, ושלא ברשות הוציאן אית לה. דלאו ברשותה קיימי, אלא ברשותו שהוא קיבל עליו אחריותן וברשות הוציאן לית לה.
גמ'. אבל תוספת יש להן, דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה. נשים שאמרו, בהם חכמים לשון אין להם כתובה אבל יש להן תוספת. ונשים שאמרו, בהם חכמים לשון יוצאות שלא בכתובה כל תורת גיבוי הפקיעו מהן. עוברת על דת, בפרק המדיר. וחברותיה, נמצאו עליה נדרים או מומין והמקללת יולדיו בפניו. משום שם רע, שזינתה.
<h2>דף קא:</h2>
אשה ואינה אשה, פעמים היא כאשתו פעמים אינה כאשתו. כנסה בידוע, שהודיעתו שהיא אלמנה ונמצאת אלמנה. כי קתני לה לאלמנה, וקאמר יש לה כתובה. אפלוגתא דאילונית, קאי לאחר שחילק באילונית ופירש הכיר בה יש כתובה שנאה לאלמנה אצלה וקאמר אף אלמנה נמי שהכיר בה ונשאה לשם אלמנה יש לה כתובה.
[לשון הרי"ף] ויש להן פירות, שאעפ"י שאכל את הפירות כיון שלא בדין אכלן שלא היו בהן נישואין משלם ואע"ג דאמרינן גבי כשרה מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא הכא קנסינן ליה דמשלם אפילו מה שאכל מפני שהוא מרגילה. הני מילי לאחר מיתה, אם מת ולא גירשה יש לה מזונות כל ימי אלמנותה כשאר אלמנות דמזוני תנאי כתובה והכא ליכא למימר דלמא תיעכב גביה. והיא פסולה, חללה. וולדה פסול, חלל. שהוא כשר, ומסיתה לינשא לו וקנסוהו. וכל מקום שהוא כשר והיא פסולה, שנפסלה על ידו קנסו בכתובתה דהאי דקנסו אותו רבנן לשניה כדי שלא תתעכב אצלו הוא דכיון דלא תהוי לה כתובה מיניה שבקא ליה ונפקא אבל הכא לא צריך דממילא שבקא ליה דכיון דנפסלה על ידו יש קטטה ביניהן. זו היא מרגילה, אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הוא ממשיכה ומסיתה לינשא שאינו נפסל בביאתה אבל היא נפסלת בביאתו. וזו, שניה כיון דלאו איהי מפסלא ולא זרעא היא מרגילתו דאשה רוצה לינשא יותר מן האיש.
[לשון הרי"ף מנדה י"ב ע"ב] ולא פירות, שאכל בעלה מנכסי מלוג ולא אמרינן כיון דאין לה כתובה ממנו אשתכח דלאו אשתו היא וליהדר פירי דאכל מינה. ולא מזונות, אם הלך למדינת הים קודם שגירשה אין בית דין פוסקין לה מזונות מנכסיו. ולא בליות, אין הבעל משלם מה שבלה מנכסיה בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל אלא מאי דאיתיה קיים שקלא ליה ונפקא. בשני עדים, בשני סדינין. עיוותיה, אי חזאי. תיקוניה, אי לא חזאי. ובניה ממזרין, הלכך אמרינן ליה הוי יודע שהמגרש את אשתו משום וסת לא יחזיר ואפילו היא חוזרת וקובעת ותו לא מצי למימר אילו הייתי יודע שכן וכו' שהרי התרו בו וגמר בדעתו וגירשה, והכי אמרינן גבי מוציא אשתו משום נדר או משום שם רע במסכת גיטין.
הנושא את האשה. שיהא זן את בתה, שהיתה לה מאיש אחר. חייב לזונה חמש שנים, מוקי לה ריש לקיש בגמ' בשטרי פסקתא כגון בשעה שפוסקין החתן והכלה תנאים שביניהם ואע"ג דליכא קנין אלא דברים ואשמועינן כדרב גידל ודלא באעי קנין והוא הדין אי אמר אתם עדי וכל שכן אי קנו מיניה ולר' יוחנן באמירה בעלמא סגיא. נשאת, האם לאחר שגירשה הראשון. כשתבוא אצלי, כלומר אם הייתי מקיים את אמה הייתי זנה. בנותיהם ניזונות מנכסים בני חורין, ולא ממשועבדים דתנן אין מוציאין לאכילת (שדות) [פירות] ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים. והיא נזונת, אותה הבת. שהיא כבעלת חוב, שיש לה עליהן שטר מזונות, ובגמ' מוקי לה בשקנו מידו הוא שקורא אותה בעלת חוב שסתם קנין לכתיבה עומד וגובה מנכסים משועבדים אבל אם לא קנו מידו דברים הללו לא ניתנו ליכתב ואין גובה אלא מנכסים בני חורין. כל זמן שאת עמי, ולא אם אמות או תמותי או אגרשיך.
גמ'. אי דאמר להו, לשומעין. אתם עדי, שאני מודה לו. מאי טעמא דריש לקיש דפטר, הא אנן תנן בסנהדרין עד שיאמרו בפנינו הודה לו אלמא הודה בפני עדים חייב. ואי דלא אמר להו לשומעין אתם עדי מאי טעמא דר' יוחנן, הא קיימא לן התם בסנהדרין וצריך שיאמר אתם עדי. הכי גרסינן לעולם דלא אמר להו אתם עדי והכא במאי עסיקינן בשטרא, שמסר לו בפנינו וכתוב בו חייב אני מנה ואעפ"י שכתב ידו הוא והא דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין כגון שחתם בו אני פלוני לויתי מנה מפלוני כדמוכח בפרק האשה שנתאלמנה דאמר אביי ליכתוב חתימות ידיה אחספא וכו' אבל אמגילתא לא מאי טעמא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתיב מעילויה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו וכו' אלא בחתימות ידיה מיירי אבל הכא הרי כתב ליה חייב אני מנה ולא חתם בו, ואית דגרסי והכא במאי עסיקינן דאמר ליה חייב אני לך מנה בשטר כלומר חייב אני מנה וכתוב בו שטר עלי. אלימא מלתא דשטרא, כח השטר חזק הוא.
<h2>דף קב.</h2>
ובנו אינו פדוי, מפרש בגמ' דבר תורה בנו פדוי כשיתן ומה טעם אמרו אין בנו פדוי גזרה שמא יאמרו פודין בשטרות פי' שמא יאמרו פודין את הבכור בשטר חוב שיש לו על אחר ומסרו לכהן בפדיונו דאתי למימר מה לי האי שטרא מה לי האי שטרא ואנן תנן במסכת בכורות אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות וילפינן לה התם מקראי בפרק יש בכור לנחלה.
לאחר חיתום שטרות, תחת חתימת העדים כתוב פלוני ערב והוא מודה בדבר. גובה מנכסים בני חורין, המלוה מן הערב ולא מנכסים משועבדים כיון דלאחר חיתום השטר הוא הויא לה מלוה על פה.
<h2>דף קב:</h2>
דקא מאטי הנאה לידיה, דכסף קידושיה לאביה. אבי הבן, אבי החתן. נתנו ליכתב, נתנו חכמים כתיבה לדבר אם באו להחתים עדים בדברים הללו שהן בלא קנין. לא נתנו ליכתב, דלא ליטרוף ממשעבדי וכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסי וכן פי' ר' יצחק גיאת. שהיא כבעלת חוב, ואי לאו דנקיטא שטרא מי טרפא ממשעבדי. בשקנו מידו, שיזון בת אשתו ודכותיה גבי בנותיו בשקנו מידו ואע"ג דהוי בשעת קנין והיכי דאמי כגון דגירשה ואהדרה אפילו הכי לא מהנו להו קנין דאיהי דלא איתא בתנאי בית דין מהנו לה קנין בנות דאיתנהו בתנאי בית דין לא מהני להו קנין דכיון דבתנאי בית דין איתנהו אימור צררי אתפסינהו ולהכי לא טרפי ממשעבדי.
זאת אומרת הבת אצל האם, דקתני למקום (שהיא) אמה ולא קתני למקום שהיא דהיינו בית אחיה למדנו שכן טוב שתגדל הבת אצל אמה וכן הנזונת מן האחים זנין אותה בבית אמה ואין כופין אותה לדור אצלם. לא שנא גדולה ולא שנא קטנה, ולא תימא הני מילי בקטנה וטעמא משום מעשה שהיה כדלקמן שיהרגוה בשביל לירש עישור נכסים שלה אבל גדולה דלא חיישינן לרציחה אימא לך דתשב אצל האחים דאם כן שיש חלוק בין גדולה לקטנה [הוה ליה] למיתני מוליך לה מזונותיה למקום שהיא דמשמע לגדולה במקום שהיא ולקטנה במקום שהיא מאי למקום אמה דקתני מילתא פסיקתא שמע מינה כל בת אצל האם והבן אצל אמו אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו ואחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו איני נותן לו כלום, כן פי' רבנו משה ז"ל.
<h2>דף קג.</h2>
דאוגר ליה רחיא לחבריה לטחינה, לא התנה שוכר לתת מעות למשכיר אלא שיטחון לו למזונות ביתו. אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות, ולא אמרינן שניהם יתנו לה מזונות ואעפ"י שלא פסק עמה דמים מתחלה אלא מזונות חייבוה ליתן דמיהן בשיש לה מזונות ממקום אחר הכא נמי אעפ"י שלא פסק עמו אלא טחינה עכשו שאינו צריך יתן דמי. טחון זבין, באותן שלקחן. טחון ואותיב, למזונותיך באותן שאצלי. ולא אמרן, דלא יהיב דמי. אלא דלית ליה טחינה לרחיא, שאין שוכר מוציא לטחון בשכר כל שעה לפיכך אומר לו אני יושב בטל אטחון לך ולא אתן דמים אבל כל זמן שמוצא לטחון טוחן בשכר ונותן לזה דמים. מדת סדום, זה נהנה וזה אינו חסר ולא היו עושין טובה.
מתני'. אי אפשי לזוז מבית בעלי, לצאת מבית בעלי. גמ'. ולא בבקתי, בית צר כעין צריף כדאמרינן במסכת שבת בקתא בי עקתא אם היה מדור שלו צר לא קיבל עליו להוציא את בניו ולהושיבה.
בנכסים מועטים, שהבנות ניזונות כדתנן הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים וקדמו קודם שיבואו לבית דין ומכרום.
שיפוצא מאי, ר"ח ז"ל כלומר עדיין לא נפל אלא נתרועע והיא אומר[ת] אשפצנו עלתה בתיקו ולא תשפץ.
ברכת הבית, ברוב בני אדם שעוזרין זה את זה ומשתכרין ומזלא דרבים עדיף ונתנו לה לפי מה שנתמעטה ברכת הבית ביציאתה. ר"ח, ואסיק אם אומרת הניחו לי לפום ברכת הבית הדין עמה פי' ברכת הבית כגון הא דאמרינן נר לאחד נר למאה כל כי האי גונא אין נותנין לה אבל כגון פת וכיוצא בה נותנין לה ואפילו היא בבית אביה.
<h2>דף קד.</h2>
מתני'. כל זמן שהיא בבית אביה, והיורשים זנוה שם. גובה כתובתה, כשתרצה. כשתעשה טובה, מנכסי היתומים נותנת לחם ומלח לשכניה.
וחכמים אומרים, לא הוזכרו כ"ה שנים לענין הטובה שתעשה ולא אפסדוה רבנן כתובה וכשהוזכרו עשרים וחמש לענין מחילה הוזכרו דהואיל ושתקה ולא תבעה כל השנים הללו מחלתה הלכך כל זמן שהיא בבית בעלה אין שתיקתה מחילה מפני שמכבדין אותה היא בושה למחות על כתובתה אבל בבית אביה מששתקה כ"ה שנה מחלה. מתה יורשיה מזכירין כתובתה וכו', כלומר צריכין למחות על כתובתה בתוך כ"ה שנים.
[גמ'.] כל מדות חכמים, כן העמידוה יתד ולא תמוש. קורטוב, אחד משמונה בשמינית הלוג הכי מפרש בפרק המוכר את הספינה.
<h2>דף קד:</h2>
בש[ש]טר כתובה יוצא מתחת ידה, ואפילו הכי מחלה או דוקא בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה. והלכה כדברי מי, כדברי ר' מאיר או כדברי חכמים.
לא שנו, דבבית בעלה גובה כתובתה לעולם. אלא מנה מאתיים אבל תוספת אין לה, אלא בכ"ה שנה מחלה. אפילו תוספת יש לה, דתנאי כתובה ככתובה דאמי, ור"ש פירש לא שנו דכ"ה שנים מחלה אלא מנה מאתים שהם שם כתובה אבל תוספת יש לה גרסי' דמתנה היא ולא כתובה תנאי כתובה תוספת.
איתת אחוה הואי, ומת בלא בנים וירשו ר' חייא אחיו. לא כתובה ולא מזונות, דאלמנה בבית אביה אינה גובה אלא עד כ"ה שנים כרבנן. אמטאי לה, מזונותיה מיום ליום. הא נמי מחמת כיסופא, מחמת הכבוד הזה שעשיתה לה. אדרכתא, פסק דין לגבות נכסיו בכל אשר תמצא. אמרה ליה, לרבא. ליהדר פירי, דארעא דשעור כתובתאי דאכל מיומא דאינסיבא לי אדרכתא עליהו שמאותו היום הם ברשותי דהכי אמר רבה בפרק המפקיד גבי שומת בית דין לוקח מאימת אכיל פירי אמר רבה מכי מטיא אדרכתא לידיה אביי אמר משנחתמה רבא אמר מכי שלמין יומי אכרזתא. אחוי לי אכרזתיך, לפי דבריה משיב לה רבא דאיהו סבירא ליה דלא אכלה אלא לבתר דשלימו יומי אכרזתא בפרק המפקיד ואין לגרוס בכאן רבה משום והא מר הוא דאמר אחריות טעות סופר שזה הוא רבא בפרק קמא בבבא מציעא. אשתמודענא, הכרנו שהנכסים הללו שכתבנו אדרכתא זו עליהם של מת היו ששעבוד כתובה של זו עליהם. לא שפיר כתיבא, שנכתבה על כל נכסיו של זה ושדות של זה אינן משועבדות לכתובתיך אלא אותן שיירש מבעליך. והא מר הוא דאמר, בפרק שנים אוחזין. אחריות טעות סופר הוא, שטר שאין בו אחריות גובה מנכסים משועבדים שלא הלוה זה מעות אלא באחריות שעבוד נכסיו והסופר טעה הכא נמי בית דין צוה לסופר לכתוב אדרכתא הוגנת והוא טעה ולא כתב אשתמודענא והכל יודעים שלא נכתבה אלא על נכסי המת. בהא [אפילו] רבא בר שילא, שצוה לכתוב ליך אדרכתא נמי טעה וסבור שתגבה מנכסים שלו. ואזלא ומשכחא להו, לשדה ששמו לה בית דין ודבעלה מיכספי שלא ישביחם היורש שהוא בטוח שיחזור ויקח את שלו מידה ויאמר לה טלי שליכי המשועבדים ליך. ואתו לאפוקי לעז על בית דין, שלא עיינו בתקנתה של זו.
שני דייני גזירות, מפרש בגמרא שהיו גוזרין גזירות על הגזילות כדתניא קטמה נטיעה פי' גבי בהמה שנכנסה לרשות הניזק והזיקה קטמה נטיעה כמה שמין אותה שתי כסף שתי מעות כסף. חנן אומר שני דברים, שלא היו חכמים מודים לו.
<h2>דף קה.</h2>
תשבע בסוף, כשישמעו בו שמת ותבוא לגבות כתובה שלא עיכבה בידה משל בעלה כלום. ולא תשבע בתחלה, בשעת גיבוי מזונות.
<h2>דף קז.</h2>
גמ'. פוסקין מזונות, בית דין יורדין לנכסי מי שהלך למדינת הים ופוסקין מזונות לאשתו, בגמ' מפרש בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דפוסקין דלמאי ניחוש אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עיכבה כלום ואי לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וקיבלה עליה משמת אינה משועבדת לו למעשה ידיה ואם תאמר הרי היא משועבדת ליתומים ואף הם יאמרו לה כן אף הוא לא היה יכול לומר לה אלא אם כן היא מתרצה כי פליגי שלא שמעו בו שמת רב אמר פוסקין דהא משעבד לה ושמואל אמר אין פוסקין דלמא צררי אתפסה.
מי שהלך למדינת הים וכו', עד כאן לא פליגי אלא לענין שבועה אבל למזוני יהבינן לה בגמ' מקשי מינה על שמואל ותריץ בששמעו בו שמת. ואם בא בעל ואמר פסקתי לה מזונות, אתפסה צררי. נאמן ובשבועה, שנשבע שבועת היסת ומחזרת מה שנתנו לה בית דין.
<h2>דף קז:</h2>
רצתה ניזונת וכו', שהאשה נאמנת לומר מת בעלי ותינשא וכשם שנאמנת לינשא כך נאמנת ליטול כתובה כדאמרינן ביבמות מספר כתובתה נלמד לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. מתפרנסת והולכת וכו', כתובה לא גביא שמא לא גירשה ובגירושין לא האמינה אבל מזוני יהבינן לה בפרעון כתובתה ממה נפשך אם גירשה הרי נוטלתן בכתובתה ואם לאו הרי הוא חייב במזונותיה. ואוקמה שמואל בששמעו בו שמת, התם מקשי מינה לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לאשת איש, ומתרץ שמואל בששמעו בו שמת ולא תיקשי איהי היא דאפסידא אנפשה שאמרה גירשני וגרושה אין לה מזונות וכי תימא כיון ששמעו בו שמת תגבה כתובתה יחד אין הכי נמי דהאי דקאמר מתפרנסת והולכת אם אינה רוצה ליטול כתובתה דסבורה שמא לא מת ונוח לה ליטול לשם מזונות שאם יבוא בעלה תהא כל כתובתה קיימת מתפרנסת עד כדי כתובתה טפי לא יהבינן לה כן פירש רבנו שלמה, ורבנו חננאל פי' ופשטנא מיהא מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמוך לה כדי שתגבה כתובה מן השאר דיקינן מינה דקתני מוכרת והולכת עד כדי כתובתה שאין לה למכור למזונות יותר מכדי כתובתה גם דיקינן מדקתני וסמ(ו)ך לה כדי שתגבה כתובתה מן השאר שאין לה למכור במזונות אלא אם נשתיירו בנכסים כדי ליפרע מהן כתובתה אבל אם מכרה למזונות יתר מכדי כתובתה או מכרה ולא שיירה בנכסים כדי כתובתה מכרה בטל וחייבין להחזיר הדמים ללקוחות וכן מסקנא דשמעתא.
רצתה נזונת וכו', שהאשה נאמנת לומר מת בעלי ותנשא וכשם שנאמנת לינשא כך נאמנת ליטול כתובה כדאמרי' ביבמות מספר כתובתה נלמוד לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. מתפרנסת והולכת וכו', כתובה לא גביא שמא לא גירשה והגירושין לא האמינוה אבל מזוני יהבינן לה בפרעון כתובתה ממה נפשך אם גירשה הרי נטלתן בכתובתה ואם לאו הרי הוא חייב במזונותיה. [לשון הרי"ף] ואע"ג דאוקמה שמואל וכו', דמשמע הא לא שמעו בו שמת אין נותנין לה כלום אלמא אין פוסקין מזונות לאשת איש. ההוא שינויא בעלמא הוא, דהא פסקינן הלכה פוסקין מזונות לאשת איש.
מתני'. ופירנס את אשתו, שלא ברשות בית דין ולא ברשות בעל. חנן אומר איבד את מעותיו, דאמר ליה בעל לא אמר[תי] לך הלויני ואני אפרע אבל אם הלוה את האשה מעות למזונותיה על מנת שתשלם לו תובעה והיא תובעת את הבעל וישלם כדאמרינן בגמ' בממאנת ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה טעמא משום דמיאנה הא לא מיאנה משלם. [לשון הרי"ף מיבמות פ"ה ע"א] גמ'. אלמנה לכהן גדול וכו', והתם פשיט דלית לה דלמא תתעכב ותתיב גביה.
<h2>דף קח.</h2>
שוקל לו את שקלו, שוקל לו בשבילו שקל שהוא חייב בכל שנה לקרבנות הצבור. ופורע לו את חובו, אם חייב ממון לנושה מותר לזה שיפרענו בשבילו. ומחזיר לו אבידתו, אם ראה חמורו תועה מותר להשיבו. ובמקום שנוטלין שכר, על טורח השבתה תפול הנאת שכר להקדש שהרי שניהן מודרין הנאה זה מזה. בשלמא שוקל לו שקלו מצוה בעלמא קא עביד, ואינו מהנאו לזה שאם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שיש לו חלק בקרבנות. דתנן תורמין, את הלשכה בשלשה קופות. על האבוד, אף על ששלח שקלו ואבד. ועל הגבוי, שעדיין לא הגיע כאן. ועל העתיד ליגבות, ואפילו לא נגבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומה ובקרבנות אלא שחיסר מצוה נמצא שכר המצוה על הנותן, וקשה להרב ר' יעקב על מה שפירש רבנו שלמה על העתיד ליגבות ואפילו לא נגבה חדא דהוה ליה למתנא על העתיד ליגבות ותו לא וכל שכן אבוד וגבוי ועוד תנן בשקלים ומיתי לה בהמפקיד בני העיר ששלחו שקליהם ונגנבו או שאבדו עד שלא נתרמה התרומה נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין ומביאין אחרים תחתיהם ולפי' ר"ש אמאי בני העיר שוקלין אחרים, אלא נראה לפרש על העתיד ליגבות היינו בשנגבה לבסוף. משתרשי ליה, מרויחו כלומר הלא נהנה שאלו לא פרעו היה בא הנושה וגובה ממנו. חנן היא דאמר איבד מעותיו, זה שפרנס את אשת חברו ונתכוון לשם הלואה שישלם לו בעלה איבד את מעותיו ואינו יכול לומר את חובך פרעתי שלם לי והוא הדין נמי לכל חוב שעליו ועמד חברו ופרעו וזה לא אמר לו הלויני אינו חייב לו כלום וכיון דאילו פרעיה לשם הלואה לאו הלואה היא כי פרעיה נמי לשם מחילה לאו מידי יהב ליה.
ירושלמי, בלשון שאלה היא, והכי גרסינן ר' בא בר ממל בעי הפורע שטר חוב וכו' והוא משיב פלוגתא כלומר זה הדבר מחלוקת חנן ובני כהנים גדולים בא ר' יוסי ודחה התשובה שאין זה דומה לזה דהתם לא עלה בדעתו שתמות אשתו משום הכי חייבוהו אבל הכא מצי למימר מפייסנא ליה וכו'. ארנון, מה שהמלך נוטל עישור מן התבואה ומן הבהמות לזה קורין ארנונא. ובגולגולת, מה שהמלך לוקח מן היהודים דבר קצוב מכל איש לכל שנה לזה קורין גולגולת שהוא נותנו למלך מס על גולגולתו. חיליה דרב, כוחו בזה הענין. מציקים, אנסים.
<h2>דף קח:</h2>
מתני'. נכסים מרובים, בפרק מי שמת מפרש כל שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגורו הוי מרובין ואי ליכא כי האי שיעורא מוציאין מזונות לבנות עד שיבגורו והשאר לבנים פי' והאי דקתני ישאלו על הפתחים היינו משהוציאו אותו שאר בהוצאת מזונות מכאן ואילך הבנות יזונו עד שיבגורו והבנים ישאלו. הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים, תקנת חכמים היא. בשביל שאני זכר הפסדתי, מפרש בגמ' דהכי קאמר בשביל שאני זכר וראוי אני לירש בנכסים מרובים הפסדתי בנכסים מועטים.
מתני'. והודה לו בקנקנים, רקים בלא שמן. גמ'. קנקנים לא טעין ליה, וכי הודה ליה בקנקנים לאו הודאה היא. שמן וקנקנים קא טעין ליה, וכשהודה בקנקנים מודה במקצת הוא. עשרה כדי שמן, ולא אמר לו מלא, יש בלשון הזה לשון קנקנים, כיון דלא אמר מלא עשרה אין זה טוענו מידה אלא עשרה כדים מלאים והוה ליה טענו חטים ושעורים והודה בא' מהן חייב. הלכה כמותו וכיוצא בו, רבנו שלמה פי' כיוצא בו דחנן רבן יוחנן בן זכאי כיוצא בו דאדמון רבן גמליאל, והרב אלפסי פירש כמה שכתוב. נפקא לה מהלכתא דקיימא לן כרבנן וכו', ר' יצחק גיאת ואע"ג דאמר רב יצחק משמיה דחזקיה כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו אפילו הכי פסקי כולהו רבנן דלית הלכתא בהא כאדמון דאמר ר' אסי עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחים בנכסים מועטים מה בת אצל האחים הבת ניזונת והבנים ישאלו על הפתחים אף אלמנה אצל הבת האלמנה נזונת והבת תשאל על הפתחים.
מתני'. ופשט לו את הרגל, בזיון הוא שאינו חש לדבריו שאומר לו טול טיט שעל גבי רגלי ויש מפרשין תלה אותי על עץ ואין לי מה ליתן.
<h2>דף קט.</h2>
[לשון הרי"ף] גמ'. שלא תהא יושבת עד שילבין ראשה, שיכולה היא שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור. כתנא דידן, כתנא שסידר משנתינו וכדברי אדמון שאם פסק עליה אביה יכולה לומר אילו אני פסקתי לעצמי הייתי יושבת וכו'. ירושלמי מתניתא כשפסק במעמדה אבל אם לא פסק במעמדה אף רבנן מודו.
מתני'. העורר על השדה וכו', ראובן מערער על שדה שביד שמעון ואמר לו לוי שמכרה לך גזלה הימני. והוא חתום, על שטר המכירה שכתב לוי לשמעון כשמכרה לו. אדמון אומר יכול הוא שיאמר, מה שלא עוררתי בשעה שלקחתה מלוי וחתמתי בתוך השטר עד לפי שלוי אדם חזק הוא וקשה להוציאה מידו ונוח לי שתהא בידך שאוציאנה ממך בדין. איבד את זכותו, דהואיל וחתם הודה שאין לו עסק בה. עשאה, המוחזק בה. סימן לאחר, שלא לראובן זה העורר עליה אלא לאיש אחר היה מוכר שדה בצד זו ומצר לו ארבעת מצרי השדה וכתב לו במצרים מצר פלוני שדה שלי יעשה שדה זו סימן מצר ללוקח ובשמו של מוכר וזה חתם על אותו שטר ולא ערער איבד את זכותו אפילו לאדמון דאין לו לומר כאן השני נוח לי.
גמ'. אבל דיין, שהובא שטר מכירה בבית דין לקיימו כמשפט קיום שטרות שהעדים באין ומעידים על כתב ידם והדיינים כותבין שטרא דנן נפק לקדמנא ואסהידו סהדי אחתמות ידיהו ואישרנוהי וקיימנוהי ואחר כך עורר הדיין על אותה שדה. (ו)לא איבד, שלא ידע מה כתוב בו שיערער עליו. דתני ר' חייא אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן קראוהו, שהרי על דברי השטר הן מעידין אבל דיינין חותמין בקיומו אעפ"י שלא קראוהו שהרי אינן מעידין אלא שטר זה בא לפנינו והעדים מכירין שהוא חתימתן.
<h2>דף קט:</h2>
לא שנו אלא לאחר, דוקא נקט מתני' סימן לאחר אבל עשאה המוחזק בה סימן לעצמו של ראובן זה העורר עליה שהיה מוכר שמעון שדה שבצדה לראובן זה העורר עליה וכשמצר לו סימני המצרים כתב על שדה זו מצר פלוני ולא מיחה ראובן. אי לאו דעבד הכי, אם לא שתק ולמימסר מודעא שיאמר לעדים בסתר היו יודעין שעל שדה שאצל זו שאני לוקח אני מערער ומה ששתקתי למה שכתבה במצרים בשמו שאם אני מוחה לא ימכור לי זאת זה אי אפשר דחברא חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה ויודיעוהו ושוב לא ימכור לו.
תלם אחד, מענות המחרישה על פני כל השדה שמכר הודיתי לו בין שדה זו שאני עורר ובין אותה שמכר ועל אותו תלם כתב חצר פלוני שלי וחתמתי על השטר ולא מחיתי. הב לי מיהת תלם אחד, לאחר שהביא אפטרופוס של יתומים ראיה שהיתה של אביהם ונגזלה ממנו ולא היה למוחזק זכות בה אלא לפי שעשאה אביהם סימן בשמו של מחזיק אמר ליה אביי לאפטרופוס זיל הב ליה למחזיק מיהת תלם אחד. רכבא דדיקלא, היה על אותו תלם שורת דקלים מורכבים זה על זה. חזרתי ולקחתיו הימנו, לאחר שעשיתי סימן בשמו. נאמן, דהפה שאסר הוא הפה שהתיר שמאחר שיש עדים שהיתה שלו ונגזלה ממנו אין לזה זכות באותו תלם אלא על פיו של זה שעשאה סימן לאחר והרי חזר ואמר לקחתיו.
מתני'. ואבדה דרך שדהו, שהחזיקו בה בעלי השדות שבמצריו. ילך לו בקצרה, על כרחם יטול לו דרך לשדהו אבל דרך קצרה יברור שלא ירבה ליטול.
גמ'. שפיר קאמר אדמון, דקס"ד, בשארבעת השדות שסביבותיו של אדם אחד הם דממה נפשך אורחיה גביה הוא. ארבעה בני אדם, דכל חד וחד מדחי ליה אורחך לאו גבאי הוא. וארבעה דאתו מכח חד, שלקחום מאיש אחר אחר שהלך. אי צייתת צייתת, ואוזיל גבך כשתקנה ממני הדרך.
[ה]הוא דאמר, בשעת מיתתו. היינו מתני', דאזלא גבי כל חד וחד ומדחי לה כרבנן. כל חד וחד מצי מדחי ליה, של מזרח אומר בצפון היה דרך שלך ואין לך אצלי כלום וכן כל א' וא'. הכא דיקלא גבייהו הוא, שהרי כל הנכסים היו יחד בשעת הצוואה ועל כלם הטיל את הדקל ולא פירש איזהו, ובגמ' ההוא דאמר להו הבו דיקלא לברת שכיב ושבק תרי פלגי דקלא פי' שהיו לו בשותפות והיו לו דקלים הרבה והיתומים היו נותנים לה אותן שני חצאים שיש טורח בהן יותר ואסקוה משמא דרבא דקרו אינשי לתרי פלגי דיקלי דקלא ושקלא ברתא להנהו תרי פלגי דקלא.
<h2>דף קי.</h2>
מתני'. והלוה הוציא שמכר לו את השדה, הלוה הוציא עליו שטר מכירה מאוחרת לשטר ההלואה ואומר שטרך מזוייף או פרוע שאם הייתי חייב לא הייתי מוכר לו את השדה שהיה לך לגבות את חובך. זה היה פקח שמכר לו שדה, לפי שהיה זה מבריח מטלטליו ולא היה לו מהיכן ימשכנו על חובו ועכשו יטול את הקרקע.
גמ'. באתרא, שהלוקח שדה יהיב זוזי והדר כתיב מוכר שטר מכירה כולי עלמא לא פליגי שהיה לו למוכר לעכב בחובו המעות שקיבל ולא יכתוב לו השטר וכיון שכתבו הוכיח שאין לו עליו חוב. לממסר מודעא, איני מוכר לו אלא שאוכל למשכנו. חברך חברא אית ליה, יודיעוהו ולא יקח עוד את השדה.
מתני'. שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, ראובן על שמעון ושמעון על ראובן שטר שהוציא ראובן מוקדם ושל שמעון מאוחר. אדמון אומר, יכול שמעון לומר לראובן אילו הייתי חייב לך כדברי שטרך כיצד אתה לווה ממני אחרי כן היה לך לתבוע את חובך ממני.
גמ'. זה גובה וזה גובה, אפילו החוב שוה אין אומרים יעכב זה מלות חברו בשביל מלוה שהלוהו אלא בית דין יורדין לנכסי כל אחד ומגבין לכשנגדו את חובו. הפוכי מטראתא למה לי, הנושא שני מרצופין של עור ומשאן שווה מה יתרון לו להפוך של ימין לשמאל ושל שמאל לימין.
בשלו הן שמין, מה שאמרו חכמים בעל חוב בבינונית בקרקעות הלוה שמין שאם יש לו שדה שהיא בינונית לכל אדם ואצלו היא עידית ששאר שדותיו גרועות ממנה אין בעל חוב גובה ממנה והכא לאו אפוכי מטראתא הוא דממה נפשך איכא רווחא לבעל זיבורית דאי חבריה קדים ברישא וגבי איכא גביה עדית ובינונית וזיבורית ומגבי ליה בינונית ואי איהו קדים וגבי בינונית הויא גביה עדית ומגבי לחבריה זיבורית. ורב ששת סבר בשל עולם הן שמין, וכיון דבהדי הדדי אתו למגבי יהבי בית דין בינונית לבעל זיבורית ברישא והדר גאבי להו מיניה הלכך הפוכי מטראתא הוא ומתני' מוקי לה רב נחמן כי האי גוונא דאית ליה להאי עידית ובינונית ואית ליה להאי זיבורית וכדפרשינן, ורב ששת מתרץ לה בגמ' בענין אחר כי היכי דלא תקשי ליה.
מתני'. שלש ארצות לנישואין, שלש ארצות בארץ ישראל חלוקות זו מזו לענין נשואי אשה שאם נשא אשה באחת מהן אינו יכול לכופה לצאת אחריו מארץ לארץ. אין מוציאין, מזו לזו לא מעיר לעיר ולא מכרך לכרך, כרך גדול מעיר והוא מקום שווקים ומכל סביביו באים שם לסחורה וכל דבר מצוי בו. אבל לא מעיר לכרך וכו', מפרש בגמ' טעמא. שהנוה היפה בודק, את הגוף למי שבא מנוה רע ומתוך כך חלאים באין עליו.
<h2>דף קי:</h2>
[לשון הרי"ף מתוספתא פי"ב הי"ב] מוציאין מעיר שרובה גוים וכו', ואמור (רשואתא) [רבואתא] ואם מאנ(א)[ה] תצא שלא בכתובה. ירושלמי, מנין שהנוה היפה בודק ר' לוי בשם ר' חמא בר ר' חנינא פן תדבקני הרעה ומתי קאם במישרא וסמך לטורא ואת אמר הכין אלא מכאן שהנוה היפה בודק, ופסק רב האיי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
גמ'. רבנו חננאל, בשלמא מכרך לעיר לא דבכרך שכיחי מרחצאות ופירות וכל מילי ובעיר לא שכיחי לפיכך אין מוציאין אלא מעיר לכרך אמאי לא מפקינן, ושנינן מפני שישיבת כרכין קשה שצריך הוצאה מרובה מדכתיב ויברכו העם לכל האנשים וגו', ורבנו שלמה פירש ישיבת כרכים קשה שהכל מתיישבין שם ודוחקים ומקרבין הבתים זו לזו ואין שם אויר אבל בעיר יש גנות ופרדסים סמוכין לעיר ואוירן יפה.
מתני'. הכל מעלין, את כל בני ביתו אדם כופה לעלות ולישב עמו בירושלים. אחד אנשים ואחד נשים, אף האשה כופה את בעלה לעלות ולדור שם ואם לאו יוציא ויתן כתובה כדקתני בברייתא בגמ' בהדיא. ואחד עבדים אם היה לו עבד עברי ילך העבד אחריו על כרחו. מעות קפוטקיא, גדולות ושקולות יותר משל ארץ ישראל (קפודיקיא דמיאט).
גמ'. מנוה היפה לנוה הרע, שמוציאין מנוה היפה שבחוצה לארץ לנוה הרע שבארץ ישראל. לאיתויי עבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל, יש ספרים שכתוב בהן כופין את רבו וכתיב ליה גיטא דחירותא וכתיב ליה איהו שטרא אדמיה ולהכי אצטריך ואין הכל מוציאין דאילו משום שאין מוציאין אפילו מנוה הרע לנוה היפה לא איצטריך כיון דאשמועינן דמעלין מנוה היפה לנוה הרע כל שכן שאין מוציאין אפילו מן הרע ליפה.
ואין הכל מוציאין לאיתויי מאי לאתויי אפילו מנוה הרע לנוה היפה, בגמ' פריך פשיטא ומתרץ איידי דתנא רישא אין מוציאין תנא סיפא אין מוציאין, ותימה אמאי לא אמר לאיתויי עבד שברח לירושלים ויש לומר דדוקא לארץ ישראל משום ישוב אבל בירושלים אין אנו רוצים שיהיו שם עבדים יותר מדאי אלא מיוחסים.
לעלות, מחוצה לארץ לארץ וכן משאר גבולים לירושלים. לצאת, מירושלים לגבולים או מארץ ישראל לחוצה לארץ. אמר רבנו האיי ז"ל ודברים אלו בזמן שהדרכים נכונים ואין בהן סכנת ליסטים וסכנת מלכות הוא שראוי לעלות ואשר לא תעלה תצא בלא כתובה אבל בזמן שיש שם סכנה אין אנו כופין לעלות ואשר לא תעלה אין אנו מפסידין אותה כתובתה.
מקולי כתובה שנו כאן, היקלו בכתובה וזו אחת מקולי כתובה. קסבר כתובה דאורייתא, הלכך בתר שעבודא אזלינן כדין כל שטרי חוב.
כתוב בו כסף סתם, מאה כסף ולא פירש אם סלעים אם דינרים או פונדיונין. מה שירצה לוה מגבהו, אפילו אסרין. ארישא קאי, דקתני כתוב בבבל ומגבהו ממעות בבל ואעפ"י שהוציאו בארץ ישראל מה שאין כן בכתובה שמגבהו ממעות ארץ ישראל ולא אזיל בתר שעבודא כרבנן דאמרי נשא אשה בקפודקיא וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל.
